פעם ראשונה שבאמת פחדתי - הטיול לסלאר

אני חוששת מאוד מבוליביה, כל מי שדיברנו איתו אמר שהיא הכי הארד קור מכל מדינות דרום אמריקה

שהתנאים הם לא משהו והגובה בהחלט יכול להיות בעיה

הצרות עם הוצאת הויזה לא הועילו והסכמנו בינינו שאנחנו מתחילים עם הסלאר וישר ללה פאז לשבוע ומשם לקופהקבנה כדי לעבור את הגבול לפרו (בדיעבד אולי יכלנו להשאר קצת יותר בלה פאז ולצאת לעוד כמה טיולים אבל...)

בגלל החשש עוד מצפון ארגנטינה ממש רציתי למצוא סוכן שיוכל לתת לנו מענה כולל, כזה שבכל מקום מישהו יחכה לנו יקח אותנו וידאג לנו, יצרתי קשר עם עשרות סוכנים אבל מהר מאוד הבנתי שכל אחד מהם מתמחה באזור מאוד ספציפי

בין כל הסוכנים שיצרתי איתם קשר לגבי הסלאר, אחת מהן אלקסיה נתפסה בעייני כהכי מקצועית, דוברת אנגלית, מאוד זמינה, שואלת שאלות לעיניין, שלחה את ההצעה במייל בצורה מסודרת וכו'

, בהתחלה חשבנו שמהגבול נמשיך לעיוני (עוד כ5 שעות נסיעה) והיא שלחה לנו את המסלול עם יציאה משם אבל בסוף הבנו שזה עשוי להיות טו מאץ' ליום אחד אז החלטנו לצאת מטופיזה שהיא במרחק כשעה מהגבול

כשחיפשתי מקום לישון בו בטופיזה הבנתי על פי ההיצע שהעיירה, איך נאמר, היא לא משהו משהו ולכן החלטנו שמיד עם המעבר נצא לטיול לסלאר

הכנו את הילדים שהולך להיות שבוע קצת אינטניסבי מבחינת נסיעות ותזוזות אבל לא הבנו עד כמה אינטנסיבי

בזמן שאנחנו תקועים בגבול בלי קליטה, אני מתחילה לראות שהשעה מאוחרת ומניחה שאלקסיה הסוכנת מתחילה לדאוג, כי למחרת היום הזמנו כבר את היציאה לסלאר איתה, מגיעים לקראת 21:00 למלון ואני רואה את כל ההודעות ממנה, דבר ראשון מתקשרת ומרגיעה אותה שהגענו ומחר יוצאים לטיול רק מבקשת שנצא מאוחר יותר, היא כמובן מבינה

נזרקים למיטות

בבוקר קמים ברוגע לארוחת בוקר נחמדה ויוצאי לכיוון אלקסיה שנמצאת במרחק כמה רחובות מאיתנו

שם אנחנו פוגשים את מרתה המבשלת וסנדרו הנהג שילוו אותנו בימים הקרובים

מנסים להפעיל את הטיגו שקנינו מיד כשעברנו את הגבול ונעזרים באלקסיה שאומרת שהמספרים שנתנו לנו לא תקינים כי כבר שייכים למישהו

שולחת אותנו לקיוסק לקנות כרטיסי אנטל ומפעילה לנו אותם

לקראת 11:00 אחרי שהשארנו אצלה כמה מהמזוודות שלנו אנחנו יוצאים לדרך, אחרי פחות מחצי שעה נסיעה כבר הנופים המדהימים מתחילים להקיף אותנו

בהמשך הדרך שי מסתכל על השעון ורואה שאנחנו מטפסים מעל 3000 מ', אחרי כשעה כבר ב4000 מ' משהו שלא ציפינו לו ולא נערכנו אליו, כששאלתי אמרו לי שהנקודה היחידה מעל 4000 מ' היא לגייזר וכם אליו רק עולים לתצפית ויורדים

הגובה מתחיל לתת את אותותיו, הבנות לא מרגישות כל כך טוב, לי ולשי קצת כואב הראש ויהונתן קצת מעוך , מתחילים למצוץ סוכריות קוקה, אחרי 3 שעות נסיעה אנחנו עוצרים בתוך אחו מלא בלמות לארוחת צהריים , זה ממש היה הכרחי והשולחן שמרתה פותחת עם אורז, תבשיל עדשים חם וסלט חתוך טרי במקום עושים לנו טוב.

אנחנו מבינים ממרתה שיש לנו עוד כמה נקודות עצירה אבל לא מבינים עד הסוף עוד כמה נסיעה יש לפנינו, כשלאקסיה בתחילת היום אמרה שיש לנו יום ארוך הייתי בטוחה שהיא מדברת על 5-6 שעות אבל לא על מה שהיה בפועל

ממשיכים בנסיעה, הבנות אחרי חצי שעה שוב לא מרגישות טוב, נשכבות על המושב ולא מצליחות להרים את עצמן אחת עם כאב בטן והשניה עם כאב ראש ואני קצת אבודה, כלום לא עוזר להן

שי מידי כמה דק' מדווח על מד הגובה , אנחנו מעל 4500מ'

הדרך מפותלת נורא סיבובים ימינה ושמאלה עליות וירידות, קשוח

אני מתחילה להילחץ , מבינה שהבנות לגמרי סובלות מהגובה ושאין לי יותר מידי איך לעזור להן, אנחנו באמצע שום מקום וגם לחזור אחורה זה עכשיו כמה שעות

פעם ראשונה שאני ממש מפחדת , מרגישה חסרת אחראיות שלא וידאתי עד הסוף את המשמעויות של הטיול ומה קורה בכל יום, הגוף מכווץ והדמעות ישר מציפות אותי, אני מפחדת שזה עשוי להגמר לא טוב

אבל מכריחה את עצמי לחשוב מחשבות טובות ולהאמין שעוד רגע זה יעבור , עוצמת עיניים נושמת עמוק ומדמיינת איך כולנו עטופים בבועה של אור ועוד רגע נרגיש יותר טוב

אחרי כמה שעות נוספות הן מקיאות (הדבר השנוא עלי) , עוצרים מתנקים וממשיכים, הן מרגישות קצת יותר טוב, השעה כבר 18:00 בערב ומתחילה השקיעה,, מרתה מסבירה לנו את הדרך שעוד יש לפנינו ואנחנו בשוק

כדי להגיע לנקודה בה אנו אמורים לישון יש לנו עוד 4 שעות נסיעה ומכיוון שהם ראו את מצב הילדים, הם מציעים לעצור בנקודה אחרת שהיא רק במרחק שעתיים נסיעה

אנחנו מיואשים ...כמובן שמאשרים לעצור בנקודה הקרובה ביותר

גשם מתחיל והחשיכה החלה, לטליה עדיין כואב הראש, נזכרת שיש לי נורופן בתיק, אחרי חצי שעה וצ'ופי צ'וף (סוכריה על מקל) היא כבר בטוב, מקשיבה לשירים באוזניות ומתחילה לשיר ולפזם ומצחיקה את כולנו, צחוק משחרר , כל כך היינו צריכים את זה

https://video.wixstatic.com/video/d253f8_1f5209f5015845c1b777f59bec62f811/1080p/mp4/file.mp4

השעה 20:30, סוף סוף מגיעים

כולם גמורים ורק רוצים להיכנס למיטה אבל מרתה לא מרשה, חייבים לאכול משהו

היא מסדר לנו שולחן עם תה חם ועוגיות עד שהארוחה תהיה מוכנה

אחרי התה, שירה ויהונתן לא מחזיקים מעמד והולכים לישון, טליה נשארית איתנו להתענג על המרק הטעים שמרתה מכינה לנו, מוכנים לישון אבל מרתה אומרת שנחזור ב22:00 לאכול את הצלי והפירה שהיא מכינה

כדי לכבד אותה אני ושי גמורים מעייפות מגיעים ובעיקר מדברים על מה יהיה מחר

מבינים לפרטי פרטים מה מתוכנן, על מה מוותרים כמה שעות נסיעה יש , כל מידע שיוכל לעזור לנו להכין את עצמנו קודם כל וגם את הילדים

אנחנו מבינים שאחרי ה10 שעות נסיעה שהיו לנו היום מחר מצפה גם יום כזה אבל עם הרבה יותר עצירות

---

מתעוררים ב6:15 בבוקר מתחילם להתארגן מעירים את הילדים ב6:45 לארוחת בוקר שמרתה מכינה לנו על פי כל הבקשות הספציפיות שלנו

כמה שהאוכל מנחם, מחזק וחשוב במסע הזה שלנו

מתחילים בנסיעה של שעתיים למעיינות חמים, אליהם היינו אמורים להגיע כבר אתמול בלילה

הראש קצת כואב אבל בקטנה, שותים תה קוקה, עוצרים נושמים וממשיכים

באחת הפניות נעמד מולנו מקומי שזורק אבנים ולא מוכן לתת לנו לעבור, הנהג עוצר לידו ובקושי פותח את החלון מקשיב למה שיש לו לומר ואחרי רגע לוחץ על הגז וממשיך הלאה

אחרי כשעה נסיעה מגיעים ללגונה ענקית מלאה בפלמינגואיים יורדים לעצירה קטנה, כמה תמונות וממשיכים

לכיוון המעיינות החמים שנמצאים על הגבול של בוליבה עם צ'ילה, רגע לפני שמגיעים לשם עוצרים אותנו שוטרים, מתחילים לתשאל את הנהג ומתחילים לחטט בדברים שלנו ולשאול שאלות

מסתבר שזו נקודה שבה הרבה מקומיים מבריחים סמים בין המדינות ולכן באופן קבוע יש שם שוטרים

הגענו, לגונה ענקית שכולה מים חמים, האדים העולים מהמים מרגשים אותי

אח איך אני אוהבת מים ועוד חמים, בכלל

מחליפים לבגדי ים ומתמסרים לתחושת החיבוק החמימה והנעימה של המים

לא רוצים לצאת משם

במקום 25 דק' שהיינו אמורים להיות שם , נתקעים שם שעה

משם ממשיכים לכמה נקודות ממש קרובות

הראשונה היא הגייזר העצום , מטורף לראות את העשן שיוצא מלוע האדמה ולהבין שהאדמה הזו שאנו דורכים עליה ונראית תמימה בעצם רוחשת וגועשת מתחת לפני השטח , מטורף

משם ללגונה קולרדו, הלגונה האדומה וממשיכים הלאה לנסיעה של 3 שעות, הנופים יפיפייהם, שות קינואה (פעם ראשונה שרואה) , תודה לאל כולנו מרגישים יותר טוב אבל הבנות עדיין מעוכות ף עוצרים לארוחת צהרים הפעם באיזה "מסעדה" שמאפשרת גם לעשות " פרישה בשטח" , מרתה פורשת את האוכל החם שהכינה לנו הבוקר, מסיימים ויוצאים לכיוון הנחל שעובר לו שם בין מרבדי הדשא כמו מתוך האגדות

יהונתן שלא יכול לראות מים ו להישאר יבש מקפץ מגדה לגדה וכמובן שבסוף נופל היישר לתוך הבוץ

ממשיכים לעוד כ4 שעות נסיעה ובדרך עוברים בפארק מלא בתצורות מדהימות של סלעים , מתפעלים ומצטלמים ויאללה לאיוני

מחכים כבר להגיע למלון שלנו הערב, מלון שהזמנו במיוחד שעשוי כולו ממלח

מגיעים לקראת 18:30 , מספיקים לראות מרחוק את הסלאר ואת צבעי השקיעה מעליו

איזה כיף להגיע בסוף יום של כ10 שעות נסיעה למלון מפנק כזה, ואשכרה הוא כל כולו ממלח, הלבנים ממלח, על הריצפה מפוזר מלח, דלפק הקבלה, הפסלים , המיטות הכלללל, מטורף, מהחדר יש לנו תצפית על הסלאר שנמצא במרחק 5 דק' נסיעה

איזו חוויה , הילדים מאושרים , מצאו חדר משחקים ענקי (לא ממלח) ומתבאסים שהגענו רק ללילה

https://video.wixstatic.com/video/d253f8_ac893400f3884769a0596ecf5917e837/1080p/mp4/file.mp4

https://video.wixstatic.com/video/d253f8_7e1d91838fee442a88ac47594d1cde63/1080p/mp4/file.mp4

https://video.wixstatic.com/video/d253f8_04dcefefd6434ec68f1c436d30c04bd0/1080p/mp4/file.mp4

מתלבטים אם נקום למחרת לראות את הזריחה, מבררת מול המוצ'ילרים כמה זה שווה ומתייעצת עם אלקסיה ומחליטה שנכון עבור כולנו לישון לילה כמו שצריך ולא לקום ב5 בבוקר, במקום זה קובעים לצאת מהמלון ב9:00 בבוקר אחרי ארוחת בוקר, משחררים את מרתה מבישול לילי מברכים על ההחלטה ומתחילים יום מטורף בסלאר

---

מגרדים את הילדים מחדר המשחקים ופוגשים את סנדרו, מרתה נשארה בבקתה להכין לנו צהריים

אחרי נסיעה קצרה עוצרים ליד דוכן להחליף למגפיים כי הסלאר מוצף בחלקו במים ובישלוב המלח זה מתכון בטוח להרוס את הנעלי ספורט

הלבן מתחיל להקיף אותנו , מרבדים על מרבדים לבנים, מסביב הרים מטורפים

העין האנושית מתקשה לקלוט את כל היופי הזה אבל הלב הוא פועם ומתרגש מכל מראה, תחושה וחוויה שאין שני לה.

https://video.wixstatic.com/video/d253f8_c54f08e15a2e4e6ca78e78d35963976c/1080p/mp4/file.mp4

נקודת עצירה ראשונה בגייזר מבעבע מבטן האדמה , מים רותחים שיוצאים מבין שכבות האדמה והמלח

https://video.wixstatic.com/video/d253f8_3884448df99646dd8ce70792520e221c/1080p/mp4/file.mp4

משם ממשיכים למלון הראשון שהוקם ממלח שהיום כבר לא פעיל, זוהי גם נקודת יציאה לתחרויות של דאקר ראלי שחוצה את מדבר המלח מבוליביה לצ'ילה

ואז לנסיעה בלבן האינסופי הזה, עוצרים לנקודה בה הנהג שלנו סנדרו מוציא את שטיחי הרכב פורש אותם על הריצפה ושואל אותנו איך אנחנו רוצים להצטלם , יהונתן שהיה ערוך כבר מבעוד מועד עם כל החפצים לצילומים התחיל להסביר לו מה אנחנו רוצים וכך נכנסנו לסשן של כשעה משעשעת למדיי עם תוצאות מגניבות לגמרי, אחלה חגיגת פורים

https://video.wixstatic.com/video/d253f8_e91fd8175847424e9ff1f05443b89b23/480p/mp4/file.mp4

https://video.wixstatic.com/video/d253f8_7e325ba31390486eb29489a29043ab5d/480p/mp4/file.mp4

https://video.wixstatic.com/video/d253f8_786c8bff2e3441e98cd01eb6ee93887c/480p/mp4/file.mp4

לסיום הגענו לאזור שמוצף במים, שם הצבע הלבן משתנה לתכלת עם השתקפות מדהימה של השמים וההרים

https://video.wixstatic.com/video/d253f8_07bbc8285bb043fe8a8c925f7f6ee58e/1080p/mp4/file.mp4

משם מחזירים את המגפיים ובמרחק כמה דק' מגיעים להוסטל שעשוי גם הוא ממלח, פוגשים את מרתה שערכה לנו שולחן לארוחת צהריים מכל טוב, עוף, אורז ומלא ירקות כמו שאנחנו אוהבים

והיידה 5 שעות חזרה לטופיזה, רק שהדרך מאיוני חסומה, יש הפגנות שחסמו לגמרי את הכבישים ואין איך לעבור, סנדרו מנסה לעבור דרך השטח, אבך הנקודה מסויימת יש גם בפקק בשטח כי אי אפשר לעלות בנקוה הזו חזרה לכביש. מנסים מסלול אחר שהוא לא בדיוק מסלול, ממש נוסעים בתוך שדה קוצים בלי תוואי קודם של ג'יפים שנסעו בו, וזה הופך להיות קצת מורכב להמשיך, סנדרו יודע שאמור להיות איפשהו תוואי להמשך הדרך אבל לא מצליח למצוא , שי פתאום עוצר את הרכב וקופץ החוצה, רץ קדימה מתצפת וחוזר להכווין את סנדרו , כך ימינה , שמאלה ישר, ימינה עוד 500 מ' אנחנו על הדרך הסלולה

כולנו משתתקים עושים בדיוק מה שהוא אומר וואלה אנחנו שם עקפנו את ההפגנה והחסימה ואנחנו על הכביש, פורצים בצחוק גדול, מאיפה הוא הביא את השליפה הזו ? נראה שיכולות הניווט המפוארות של האל"מ שלנו באות לידי ביטוי בכל סביבה מוכרת או שלא , הציל אותנו האלוף שלנו

מגיעים בשעות הערב להוסטל "valla harmosa" של אלקסייה, פוגשים אותה שם מותשת לחלוטין

היא מספרת על ימים קשים עם התינוק שלה ושאפילו אין בביה"ח במיון רופא ילדים בעיר אלא רק רופא למבוגרים שלא ידע לאבחן מה קורה איתו אלא רק לייצב אותו

אני לא מתאפקת ושואלת אותה למה היא פה אם בעצם גדלה בפורטוגל והיא משתפת אותנו בסיפור של העסק שלה בגרון חנוק ועיניים דומעות

אלקסיה נולדה בארגנטינה לאמא בוליבאנית ואבא פורטוגלי שניפגשו בארגנטינה בלימודים ומשם עברה לגדול מרבית חייה בפורטוגל. המשפחה שלה משפחה מאוד קטנה, יש לה עוד אח אחד ו 2 דודים בלי ילדים

ההוסטל וסוכנות התיירות valla harmosa הם של סבא וסבתא שלה.

מקום מאוד ותיק בן כמעט 50 שנה

כשדודה שלה חלתה היא והוריה חזרו לזמן מה לבוליביה וכשדודתה נפטרה, היא נשארה לגור כמתבגרת צעירה עם סבא וסבתא שלה וחייה לצידם את העסק, בבגרותה עזבה שוב לפורטוגל

כשהזדקנו הבינו סבא וסבתא שלה שהם לא יכולים להמשיך ולנהל את העסק ולכן ביקשו/דרשו ממנה לבוא ולהחליף אותם בניהול העסק והיא כמי שהכי קרובה אליהם הרגישה חייבת להמשיך את המורשת

עזבה את חייה הנוחים בפורטוגל ואת הילד שלה (מנישואים קודמים) שנשאר לגור עם הוריה בפורטוגל כי היה ברור לה שאין לו עתיד בבוליביה

עם חזרתה לבוליביה הכירה בחור בוליביאני, התאהבה והתחתנה ולפני כשנה נולד לה איקסל, ילד מתוק שלאורך היום נמצא עם מטפלת לצידה בהוסטל

סבא וסבתא שלה גרים בטריחה (עיר הרבה יותר מתקדמת) מרחק 5 שעות נסיעה נוראיות מטופיזה והיא בטופיזה בעיר קטנה בלי תנאים בסיסיים וכמו שהאמרה בלי עתיד גם לאיקסל הבן הקטן שלה, בעלה עובד במכרות מסביב לעיר אז היא לא יודעת אם יהיה מוכן בהמשך לעזוב

והיא שם נקרעת בין העולמות ועם כל האתגרים, חוסר השינה בלילות והדאגה לתינוק שלה היא מתפקדת 24*7 כדי להמשיך את קיום העסק ולתת את השירות הכי טוב שיכולה לקהל שהוא לא תמיד פשוט

בנוסף כמי שחייה לצד אמא עובדת סוציאלית ההוסטל שלה עובד בשיתוף עם פרויקט שעוזר למקרי סעד שונים בעיר, העובדות בהוסטל הם אימהות יחדניות והעובדים מגיעים אחרי שעברו גמילה מהתמכרויות שונות

סיימנו את היום הזה עם דמעות והבנה של מהי הקרבה אמיתית כשערך המשפחה הוא מעל הכל

זו הייתה גם תזכורת אמיתי לזה שמאחורי כל נותני השירותים שאנחנו פוגשים בדרך יש קודם כל אנשים, כל אחד והסיפור שלו ועלינו לזכור זאת במערכת היחסים העדינה שנוצרת בינינו לרגע

---

בשעה 10:00 יש לנו אוטובוס לטריחה, כשבדקנו לגבי הגעה ללה פאז הבנו שיש טיסות רק משם ולכן חזרנו את כל הדרך לטופיזה, אם היינו בודקים גם על אוטובוסים היינו מגלים שמאיוני יש אוטובוס של 8 שעות עד ללה פאז שהיה חוסך לנו מלא כסף וגם נסיעה מצטברת של כ10 שעות ואז עוד חצי יום של מעבר וטיסה

למדנו שכשאי לבדוק את כל דרכי ההגעה ויציאה לכל יעד ושלא תמיד טיסה זו הדרך הכי מהירה ונוחה

הנסיעה לטריחה הייתה נוראית, דרך עפר בגובה מפותלת ולא נעימה, כל הדרך חשבתי על אלקסיה שעושה זאת עם התינוק שלה כל פעם שנוסעת לבקר את המשפחה שלה או שצריכה טיפול רפואי, פשוט נוראי

לפחות חווינו הפתעה נעימה עם ההגעה לטריחה ולמקום הלינה שלנו Mesa with wine וילה עתיקה שהוסבה למלון בוטיק בתוך הכרמים, מסתבר שטריחה היא מעוז ייצור היין בבוליביה כמה שמחנו להגיע למקום קסום שכזה עם כרמים סביבנו וחצר גדולה , משפחה נחמדה שהזמינה עבורנו מסעדה ומונית לערב , דאגה לנו לארוחת בוקר מפנקת והקפיצה אותנו לשדה"ת למחרת

הטיסה שלנו ב14:00 אז כמו נוסעים ממושמעים הגענו שעתיים לפני, קצת לפני 12:00

שער שדה"ת סגור ונפתח רק ב12:00, משעשע, נכנסו ובפנים הכל עדיין סגור רק ב12:30 החלל בו ישבנו מתחיל להתארגן ולהראות כמו דלפקי צ'ק אין לטיסה , הכל באיזי

המראנו ואחרי פחות מחצי שעה נחתנו בקוצ'אבמבה , זו הייתה הטיסה היחידה שמצאנו עם עצירה של כ4 שעות , כך יצא שיצאנו משדה"ת לטייל קצת בעיר , נכנסנו למסעדה עם מנות מתוקות ענקיות ומשחקיה בה הילדים פרקו קצת אנרגיה , שי ויהונתן נהנו גם מהקרנה של הקלאסיקו- ריאל מדריד נגד ברצלונה , שהיה בערך בכל מסעדה שעברנו

בשעה טובה נחתנו ב19:00 בערב אי שם באל אלטו , לה פאז, עיר הבירה הכי גבוה ביבשת 4200 מ'