חצי שנה במסע - איזה מתנה קיבלנו

זוכרים, לפני 3 חודשים , היינו בדרכנו משבעת האגמים לאל בולסון , פטגוניה דרום ארגנטינה רכב מלא בכל הציוד שלנו, משננים לעצמנו שלא משאירים את הרכב לבד כי כמו שאשלי בעל הדירה הראשונה שלנו אמר , ברילוצ'ה היא אזור בטוח אבל ברגע שמשאירים משהו ברכב, הם מגיעים אליו בשניות כאילו מריחים את השלל שיש בתוכו ממש זכרנו את זה בבוקר אבל כעבור כמה שעות נסיעה הבטן התחילה לדבר ורצינו לעצור בדרך לאכול, המקום הראשון בו רצינו לעצור היה מעיין אזור קמפינג מסודר על האגם, ניסינו להכנס לשם אבל לא איפשרו לנו בטענה שזה רק בעבור מי שמגיע ללילה לקמפינג המשכנו הלאה וכ200 מ' משם ראינו מספר רכבים חונים, מה שגרם לנו להאמין שיש פה איזה פינה נסתרת מעניינת ואם כולם עוצרים שם אז זה בסדר... התרחקנו מהרכב בכ100 מ' לכיוון האגם ונהננו משמש נעימה וארוחה קלילה כעבור פחות משעה חזרנו וגילינו שהרכב נפרץ ושחמשת תיקי היד שלנו נעלמו מהרכב עם כל התכולה שבהם היום כשעשינו חישוב של כל מה שנעלם יחד איתם כולל ההשלכות של המצב על הטיול, טיסות הנפקת דרכונים ויזה וכו' נגנבו לנו כ20,000 ₪

אם אתם לא יודעים על מה אני מדברת או במקרה פיספסתם כנסו לפוסט "לא נעים, לא נורא" כבר אז הפתעתי את עצמי ואת הסובבים אותי בתגובה שלי אם תעצרו לרגע ותחשבו איך אתם הייתם מגיבים בסיטואציה כזו, אני מניחה שבעיקר היסטריה, עצבים, כעס ,תסכול ועוד שלל רגשות מורכבים היו עולים וצפים ואולי גם היו משפיעים ברמה הפיסית אבל אצלי קרה משהו אחר, שעד היום אני לא בהכרח יודעת להסביר אותו בשיחה עם דפנה המטפלת שלי עיבדנו קצת את המקרה והבנו שהיה שם רגע מכונן שמאיר את השינוי שאני עוברת בשנתיים האחרונות , היה שם רגע של בחירה להיות בכאן ועכשיו (להישאר לשחק עם שירה ולא לעלות להביא את המחשב ומי יודע מה היה קורה ומה הייתי רואה בשלב הזה ואיך היה נגמר סיפור הגניבה...) ומשם זה המשיך בבחירה להגיב אחרת ולא בהיסטריה, בהתחלה הייתי מאוד תיפקודית סביב מה צריך לעשות וכו' ותוך כדי לראות את הילדים ולהיות שם עבורם בקושי וכן הייתי עצובה וכעוסה ולא מאמינה, אבל זה נכח שם לרגע, כל רגש קיבל את המקום ותשומת הלב שלו והמשיך לדרכו וכך גם אני בחרנו לא לתת לזה לדכא את רוחנו ולגרום לנו להתנהל בפחד ובחרנו לשים את זה מאחור, זה היה השיעור שלנו והמחיר ששילמנו על אולי שאננות, חוסר בטיחות, חוסר תשומת לב ואולי משהו אחר

בסוף זה רק כסף ותודה לאל שנגמר ככה דרכונים הנפקנו מחדש די מהר בזכות חיבור של הדס דהן המהממת שמרגע ששמעה על המקרה ניצבה לצידנו לסייע במה שצריך והבנו שלחדש את הויזה לארה"ב זה יהיה מורכב יותר כי בעצם דיננו היה כדין מי שמעוניין להנפיק ויזה מחדש למרות שיש לנו העתק שלה ותיעוד לכך שהיא בתוקף בדקנו את משך הזמן שצריך לחכות לתור לראיון בכל דרום אמריקה, בסה"כ הגיוני, בממוצע בין 300-400 ימים ניסנו להפעיל קשרים דרך כל מי שחשבנו שיכול לסייע אבל מהר מאוד הבנו שכנראה נצטרך לשחרר ואם משהו יסתדר הוא יסתדר תוך כדי תנועה ושבמקרה הכי גרוע נסב את הכרטיסי חזרה לארץ מארה"ב ליעד אחר באירופה שזה מבאס אבל העיקר שיש פתרון

אז שיחררנו ומידי פעם המשכנו לברר בערוצים השונים מה קורה ואם יש מצב

בימים בהם חיכינו בצפון ארגנטינה לויזה לבוליביה, הצצתי שוב במשך הזמנים שצריך לחכות בכל מקום ביבשת וראיתי שפתאום בבוליביה זה השתנה ל3 חודשים, עדיין אומנם מלא זמן אבל זה הפיח בנו תקווה מחודשת

יצא שאת יום שישי העברנו גם בלה פאז אז הגענו לארוחה בבית חב"ד, משהו שאנחנו משתדלים לעשות בכל מקום בו קיים בית חב"ד ביבשת, הילדים מאוד אוהבים את החיבור למוצ'ילרים שמגיעים וגם אנחנו וזו הזדמנות טובה להזכיר לעצמנו את החיבור למקורות שלנו.

באותו הערב הגיע גם זוג נוסף (סוף סוף לא היינו המבוגרים היחידים), רובי ובת זוגו, ישבנו לידם והעברנו ערב בנעימים יחד איתם ועם הרב איציק ואישתו חיה שאירחו אותו ברוחב לב

במהלך הארוחה הרב נשא דברים וסיפר על הייחודיות שבעם שלנו והעזרה ההדדית שקיימת בין כל יהודי העולם רק מעצם היותם יהודים ומתוך זה סיפר על רובי שישב איתנו לשולחן והיה נבוך מ"ההספד בעודו בחייו" של הרב (כמו שהוא קרא לזה)

הבנו שיושב איתנו לשולחן צדיק אמיתי, יהודי בוליביאני שהיה שם תמיד בעבור כל מוצ'ילר/ית שנקלעו לצרה והיו הרבה כאלה ומתוקף פועלו קיבל את אות הכבוד כקונסול כבוד של ישראל בבוליביה

השיחה המשיכה להמלצות של רובי ואישתו באיזה שווקים כדאי לבקר וכשהתחלנו לדבר על הירקות וכמה היה מאתגר למצוא אותם בארגנטינה, עיניין אותם לשמוע עוד על המסע שלנו ותוך כדי הגענו לסיפור הפריצה רובי בלי להסס אמר "תרשמו את הטלפון שלי, בתחילת השבוע אראה איך אני יכול לעזור"

המשך הטיול המתוכנן שלנו היה ביום שני להמשיך לקופה קבנה ל2 לילות ומשם לחצות את הגבול לפרו ופתאום נכנס פה משתנה שהתחיל לתעתע בנו, אם אכן רובי יצליח זה אומר שכל התוכניות שלנו משץנות ואנחנו חוזרים ללה פאז עד להוצאת הויזה

לרוב הייתי חושבת, מה הסיכוי? הפעם האמנתי בלב שלם שאם הוא אמר שהוא יעזור זה אכן יקרה...

ביום שלישי מרבית היום לא היינו זמינים כי שטנו לאיסלה דל סול, אי מדהים במרחק שעה מקופה קבנה, כשחזרנו בשעות אחה"צ והתחברנו לwifi הייתה הודעה מרובי, תתקשרו אלי

"דיברתי עם קונסול ארה"ב בבוליביה שבמקרה הוא גם יהודי , הסברתי לו את המצב והוא אמר שיעזור"

כמו שחשבנו, שלישי בבוקר אחורה פנה קדימה צעד

כל אחה"צ היינו עסוקים בלבטל את הטיול בפונו לאיים הצפים, הדירה באריקיפה ובדקנו אם נוכל לבטל את הטיסה שהזמנו מראש מאריקפה ללימה כדי ששי יוכל להגיע ב7.4 כדי פגוש שם את הקונסול כדי לחתום בפניו על כל מיני מסמכים שקשורים לפרישה

הצלחנו לבטל הכל פרט לטיסה.

יום רביעי 30.3.2022- אנחנו חוגגים חצי שנה למסע שלנו!

בדרכנו חזרה ללה פאז לפגוש את רובי

נפגשים איתו באחד מהעסקים שלו Multicine el alto כדי שהוא יסביר לנו בדיוק מה צריך לעשות כדי לגרום לזה לקרות.

בזמן שהתחלנו למלא את טפסי הD-160, הילדים הלכו לחקור את המתחם והרגישו מאוד בטוחים כי המתחם של רובי והם מכירים אותו

אחרי שדיווחו על כל מה שקיים במתחם, איפסנו אותם במשחקייה המדהימה ומשם הם המשיכו לסרט שהיה על חשבון הבית בזמן שאנחנו נאבקנו לא רק במילוי הטופס אלא בעיקר באינטרנט המקרתע

בערב סיימנו למלא הכל.

כשהגענו לשלב התשלום נזכרנו שוב שאנחנו במדינת עולם שלישי, כי במקום כמו שבארץ מתוקנת נסיים את התשלום בשניה וחצי על ידי כרטיס אשראי פה התשלום הוא במזומן , בבנק ספציפי אחד (160$ לאחד, כפול 5 נפשות, תעשו את המתמטיקה) ולא נוכל להמשיך בתהליך לקביעת הראיון עד שלא נקבל אישור מהקונסוליה שהתשלום התקבל, מה שאומר שאם חשבנו שעד יום א' זה יהיה מאחורינו נראה שזה ייקח קצת יותר זמן

המשמעות היא שאנחנו מוותרים על הגעה לפונו ואריקיפה ובמקרה הטוב נספיק להגיע לפגישה בשגרירות ב7.4, הלמידות, הלמידות הן לא פסיקות להגיע בתצורות שונות ומגוונות

חמישי בבוקר אני מתעוררת וזוכרת את החלום שהיה לי בבירור( לא קורה לי הרבה) ילדתי תינוקת, אני רואה אותה בבירור יושבת עלי מרוחה עדיין כולה בוורניקס, לבנבנה ומתוקה, מולה עומד אבא שלי והיא מנשקת לו את היד, שיעשע אותי שזה מה שחלמתי בעיקר אחרי שבימים האחרונים הילדים מאוד דיברו על זה שרוצים שיהיה לנו תינוק כשנחזור...קמתי עם חיוך

יהונתן התעורר ולא מרגיש כל כך טוב, בעיקר כי לא ישן טוב בלילה ורוצה להישאר לישון בבית (אל דאגה בניין מנוהל עם מאבטח בכניסה ודלת שלא ניתן לפתוח מבפנים והוא היה עם אפשרות להתקשר אלינו בכל רגע אם היה צריך), הגיע הזמן להפנים הוא כבר גדול !

במרחק הליכה מהדירה שלנו המתחם השני של רובי Multicine Efficio, פותחים את הבוקר בבית קפה ממש שווה שנמצא שם Alexander coffe.

משם שי הולך לבנק ואנחנו לקניות בסופר הקרוב, את המשך היום מעבירים בבית, מחכים בציפייה לאישור שיגיע כדי שנוכל להמשיך בתהליך.

בערב זה מגיע (די הפתיע אותנו ), אנחנו קובעים תור לסוף דצמבר (כי זה התאריך הכי קרוב) אבל אל דאגה זה חלק מהתהליך, לאחר מכן בהנחיית הקונוסול אנחנו ממלאים בקשה להקדמת התור תחת קטגוריה של "מקרה חירום", שבמקרה רגיל לא היה מתקבל אך במקרה הזה יתקבל

בשיחה עם אמא בערב אני מספרת לה על החלום והיא שולחת לי את המשמעות והפרשנות של חלום על תינוק.ת שמסמל התחלה חדשה והצלחה בתהליך חדש, כניסה לתקופה חיובית בחיים ועל ערכים חיוביים שהחולם מאמין בהם

המשמעות של נוכחותו של אבא בחלום היא שמחה גדולה שעתידה להגיע

ממלאים את הבקשה והולכים לישון, לפני שנרדמת עוד מספיקה להגיד לשי ששווה להגיד לרובי שב7.4 אנחנו אמורים להיות בלימה ואם הוא יוכל לוודא שנקבל תאריך לפני, מה טוב, "בבוקר אני אדבר איתו" הוא אומר

שמחים ובעיקר מוקירי תודה על העזרה אנחנו נרדמים.

בבוקר פותחת את המייל וזה שם - פגישה לראיון ב8.4.2022!

אז השאלה אם נגיע בתאריך המיועד לשגרירות ישראל בלימה עדיין מרחפת מעל ראשנו (רובי עדיין בודק אפשרות להקדים את זה, אני בטוחה שזה יסתדר דרך אגב ) אבל ויזה לארה"ב בקרוב מאוד תיהיה לנו שוב ואנו מוקירי תודה ונפעמים מכל הטוב הזה שעוטף אותנו

הרב איציק מבית חב"ד אמר שזו ממש השגחה פרטית שהגענו באותו יום שישי לחב"ד ורובי גם הגיע, מסתבר שהוא לא כל שישי שם

אולי זו השגחה פרטית, אולי זו הקארמה, היקום, אבא שלי ששומר עלינו מלמעלה, הרצון העז שלנו ובריאת המציאות הרצויה או כל דבר אחר

אבל בעיקר אני יודעת שממש ביקשתי ורציתי ושיחררתי והתאמצתי בעבודה פנימית משמעותית

וזה אכן קרה

וזה מרגש ממש, שבדיוק כשאנחנו חוגגים חצי שנה, התברכנו בבשורה המשמחת הזו