מעברים

*את הפוסט הזה התחלתי לכתוב כבר לפני כמה שבועות ועם המעברים והחוויות שהיו לנו באורוגוואי (להם יוקדש פוסט נפרד בהמשך), הרגיש לי שזה הזמן הנכון לסיים לכתוב את הפוסט ולפרסם

השנתיים האחרונות זימנו איתם מלא מעברים עבורי

מבכי לצחוק (וההפך), מעבודה נון סטופ לשקט ומרחב, מזוגיות מרחוק לזוגיות 24/7, ממגורים בחנתון לעולם הגדול, מעבר מוודאות ושיגרה לאי ודאות ושינויים יומיומיים, משגרה לחוצה ושוחקת לחופש ושיחרור, מעבר מהמקום המוכר והידוע ליציאה למסע לאי שם, מעבר של הילדים ממסגרות לימודיות ללימודים בבית, מעברים וקפיצות התפתחות משוגעות .

גם מלא מעברים בתוך המסע, מעברי ערים ומדינות שדות תעופה, טיסות, הנחיות קורונה בכניסה למדינה, טפסים, בירוקרטיה, ויזות, תהליכי כניסה שונים ממדינה למדינה, שפות, מטבעות, Time Zone, איך מתנהלים בכל מקום, מה הנחיות הקורונה, איך נכון להתנייד תחבורה ציבורית/רכב, למי נותנים זכות קדימה? גוגל הפעם ידייק ונגיע למקום שהוא מציין שהוא פתוח ובאמת הוא יהיה פתוח ? איפה כדאי לאוכל, מה לראות? איך מתחברים לחברת סלולר מקומית? עד כמה הסופרים נורמאליים ונצליח למצוא מה שאנחנו רוצים?(בעיקר מאתגר למצוא ירקות נורמאליים), באיזה שעות עובדים פה? פתוח בצהריים או שהם בסיאסטה?

מעברי דירות שבכל פעם מביאים איתם התמודדויות שונות, יראה כמו בתמונות או לא ? יש מטבח נורמאלי? מה יש בו ? יש מיקרוגל? מצנם ? סירים ? מקרר? אפשר לשתות מהמים בברז? יש WIFI ? מכונת כביסה? מים חמים ? מספיק מיטות או שאחד ישן בסלון ? יש מגבות, מצעים? הסביבה בטוחה או לא ?

סלט ריגשי, לא פחות, בכל פעם מחדש להיפרד מהמוכר והידוע (גם אם הוא רק איפה תחנת האוטובוס והסופר הקרובים) ולהיכנס כל פעם מחדש לאזור של אי נוחות שמביא איתו הרבה אי ודאות וזה מתיש

אבל בעיקר מאמן את השריר הזה שביום יום פחות יש לנו הזדמנות לעבוד עליו

מעבר = שינוי

שינוי משמעו אובדן שליטה וצורך להתמודד עם חוסר הוודאות וזה די מפחיד אז למה לנו ?

לפעמים המוכר, גם אם הוא לא אידאלי עבורנו ואפילו אם הרבה פחות מזה, הוא המקום הבטוח ואנחנו נצמדים אליו כאילו היה פיסת האדמה האחרונה בעולם.

איך שלא נסתכל על זה וכמה שננסה לברוח מזה, החיים שלנו מורכבים ממעברים בלתי נגמרים, מתקופה לתקופה, משלב לשלב, ממצב למצב ממקום למקום (מעברים חיצוניים ), אליהם לרוב נתייחס באיזשהי צורה

אבל מעברים יכולים להיות גם פנימיים- התפתחותיים, רגרסיביים, רגשיים, גופניים, שכליים, שאליהם לרוב אנו פחות מיומנים להתייחס, גם אם אנחנו מבינים את החשיבות

ובכלל עצם המעבר ממצב למצב הוא מצב בפני עצמו ואנחנו צריכים ללמוד לתת לזה את המקום ולא ישר לרוץ לעשייה ועם זה בכלל קשה לנו

מהניסיון בחודשים האחרונים מה שהכי עוזר לי הוא לנשום ולשחרר, לתת מקום למה שאני מרגישה באותו הרגע בלי לאבד את זה ולהתעצבן, אלא לזהות מה קורה איתי באותו הרגע, להסכים להרגיש את זה ולאפשר לזה לעבור ולפעול בהתאם לאיך שזה מרגיש

המצב הזה מביא איתו גם המון התמודדויות עם הילדים בניהול המעברים השונים וחשבתי לשתף קצת במה עובד לנו כי אני מאמינה שמה שעובד במסע שכזה יכול לעבוד גם במעברים, שינויים ומצבים שמצריכים הסתגלות גם בבית, בטח עם טרפת הקורונה שלא מאפשרת לאף יום להראות כמו קודמו בשנתיים האחרונות

קודם כל בואו נזכור שלרוב לילדים יש פור עלינו בכל מה שקשור להסתגלות

הם מתאוששים מהר יותר, לוקחים דברים בצורה קלילה יותר, פחות מייחסים חשיבות לדברים שוליים

בעוד שאנחנו יכולים לגמרי ל"קלקל" להם את היכולת הזאת כמו שקילקלו אותה לנו

זה לא אומר שהם לא חווים קשיים במעברים, הם פשוט עשויים להתמודד טוב יותר מאיתנו וחשוב שנמשיך לטפח את זה, לעודד את זה ונחזק אותם במקום הזה

כמובן שזה לא חד ערכי, לא לכולם זה ככה ומה שהכי חשוב הוא שכהורים נהיה קשובים ופתוחים כדי לזהות את המקום שלהם ומה יוכל לעזור להם

יהונתן שירה וטליה הם די זורמים ומתמודדים מדהים עם שינויים אבל יחד עם זאת כל אחד מהם מגיב קצת שונה.

גם אם ברמה הפרקטית הם התמודדו עם המעבר אפשר לראות שינויי התנהגות כאלה ואחרים אצלם ולדעת שמשהו קורה ולכל אחד מהם להתאים מה שיעזור להם.

לקראת הטיסה כשיצאנו מהארץ יהונתן היה עסוק בלשאול מלא שאלות, להבין מתי הטיסה איך טסים, באיזה מקומות נשב, מה זה אומר פרימיום וכו' כשבמקביל אחרי הפרידות והנסיעה לשדה התעופה כשהוא הבין שזה ממש קורה הדמעות התחילו לזלוג לו

שירה הייתה בחגיגה שלמה של קופצניות, ריקודים, שירים וניצול המצב לטובתה אבל מצד שני נדבקה אלי אקסטרא אקסטרא

וטליה בעיקר בשדה התעופה הייתה מאוד לחוצה, פעלה לפי ההנחיות וברגע שמישהו קצת סטה ממשהו נכנסה ללחץ, רצתה שנעמוד ראשונים בתור למטוס כי פחדה שהם יטוסו בלעדינו, כששי הלך לקנות שתיה ולא הגיע נלחצה ובכתה שיגיע כבר כי עוד רגע הטיסה ,הייתה מתוחה ודרוכה, לא הורידה לרגע את המסיכה או את החגורה בטיסה

כשזיהיתי את זה, דיברתי איתם על הדברים, שאלתי איך הם מרגישים ומה יכול לעזור להם, עצם ההתייחסות החיבוק והשיח על זה כבר הורידו את מפלס הלחץ ואיפשרו להם להיכנס לקצת יותר רגיעה

מפעם לפעם ראיתי איך הם משתחררים ומתמודדים וההתנהגויות משתנות גם הן

אז מה עזר לנו?

שיתוף אמיתי בתהליך וסבלנות לכל השאלות שלהם , אצלנו היו הרבה סימני שאלה בשלב ההערכות ליציאה למסע, הרבה היה לא ידוע בגלל עינייני הקורונה ויחד עם זאת ידענו שב29.9.21 אנחנו יוצאים מהבית.

ובזה שיתפנו את הילדים, הסברנו להם מה משפיע על מה ומה השלבים שנעבור בדרך ושחלק מהדברים אנחנו נגלה יחד.

התלבטנו איתם על הציוד שנקנה, הבגדים שניקח, המשחקים שהיו רוצים איתם, ראינו איתם סרטים על דרום אמריקה, הגענו לגן של טליה לשתף אותם בסיפור שלנו ומה הוביל אותנו לנסיעה, טליה יחד עם שי הכינה לנו מצגת לקראת הנסיעה ועוד

הדברים האלו (ובטח יש עוד מלא רעיונות) הפכו את השינוי המתקרב למוחשי יותר ועזרו להתכונן אליו הם מה שגרם להם להרגיש "חלק" ועיצב את ההתייחסות שלהם למעבר/שינוי כאל מסע הרפתקאות בו אנחנו יחד

תאום ציפיות שיחה משפחתית (לא על הדרך, אלא ממש לשבת ולדבר על הדברים) נותנת מסגרת ובטחון , שיח כנה ואמיתי בגובה העיניים, לשתף במה שידוע, ולדבר גם על הלא ידוע להסביר מה מהמסגרת לאן טסים מה נעבור בדרך, מה צפי הטיסה, מה השלבים בדרך שנעבור, מה המקום הראשון שאליו נגיע וכו', כמובן בהתאם לכל שלב בו אנחנו במסע

לתת מקום לכל הרגשות

הרבה פעמים אנחנו כבר סבבה עם השינוי/מעבר, מבינים אותו ומוכנים להתמודד איתו אבל לא תמיד מי שלצידנו או הילדים במקרה הזה יהיו באותו מקום כמו שאנחנו.

יש ילדים שיקבלו את השינוי בהתרגשות ושמחה ויש שיגיבו בחשש ובכעס

כל רגש שיעלה אל מול השינוי המדובר הוא לגיטימי ונכון, גם אם לנו פחות נעים לשמוע את זה

לפעמים כל מה שהם צריכים מאיתנו במצב כזה הוא שנהיה לצידם, עם מה שהם מרגישים ונאפשר לזה להיות

לחזור על מה שאנחנו רואים שקורה להם הרבה פעמים יכול לעזור

"אני מבינה שאתה כועס"' , "אני רואה שניפגעת", "אני יודעת שקשה לטוס למקום שאת לא יודעת איך יהיה בו", אני ממש מבינה שאת לא רוצה לעזוב את הבית שאת כל כך אוהבת", "אני מבינה שאתה עצוב להיפרד מהחברים"

יש גם מצבים שהם מרגישים רגשות מנוגדים באותו הזמן ושוב גם פה חשוב שנעזור להם להבחין בכך

"אני רואה שאת ממש שמחה שנטוס ביחד ושאת גם עצובה כי תתגעגעי לסבתא"

"אני רואה שאת ממש רוצה לעשות את זה ושאת גם קצת חוששת, זה ממש בסדר, תחליטי מה שנכון לך"

לאפשר להם לחוש ולבטא רגשות כעס, פחד ובלבול חיוניים בעת שינוי

אבל לפעמים הם לא ידעו להגדיר את הרגשות האלה, אנחנו יכולים לעזור להם תוך כדי שאילת שאלות אבל בלי להגדיר במקומם (לפעמים מה שנראה לנו זה ממש לא מה שהם רצו להגיד), מה שאת אומרת זה שאת לא אוהבת את המקום החדש ? מה גורם לך להרגיש את זה ? מה קורה לך כשאתה מרגיש את זה ? מה זה גורם לך לעשות? מה את רוצה להגיד כשזה קורה ?

"אני רוצה לחזור הביתה, אני מתגעגע לכולם ונראה לי ש4 חודשים זה מספיק" , "אני צריך גם זמן לבד ולא תמיד עם כל האחים שלי"

זה הזמן שלנו לגלות אמפטיה בלי לשפוט, להיפגע או להתעצבן , ביקשנו לדעת והם הרגישו שהם יכולים לסמוך עלינו ושיתפו, האחריות שלנו היא להתמודד עם זה, להגיד שאנחנו מבינים את הקושי ועם מה שהם צריכים להתמודד בצורה פשוט של חזרה על הרגשות בהם הום שיתפו "אני מבינה שאתה מאוד מתגעגע הביתה , זה לא פשוט תקופה כל כך ארוכה לא לראות את כל האנשים שאתה אוהב"

לדבר איתם בגובה העיניים ולשתף באיך אתם מתמודדים, לפעמים התחושה היא שאם נהיה אותנטיים ונשתף במה שאנו חווים הילדים עשויים להיבהל מכך שגם לנו קשה.

חשש טבעי, אבל ההפך הוא הנכון, זה מאפשר להם לנרמל את מה שהם מרגישים ולהבין שכולם חווים דברים כאלה ולא רק הם, אפילו ההורים שלהם, זה יוצר אמון ובטחון גדול בנו

אני מרגישה שזה עושה פלאים כשאני משתפת שאני עצובה, מתגעגעת או שגם לי כרגע לא פשוט

ומאמינה בלב שלם שככל שנשתף בכנות במגוון רגשות, זאת הדרך הטובה ביותר ללמד אותם לזהות ולהביע את הרגשות שלהם ללא תחושת אשמה או מבוכה

עוגנים

עוגן הוא מה שנותן לנו ולילדים בטחון, משהו מוכר שאנחנו יודעים שיקרה ואז כשהוא קורה זה מאפשר למוח שלנו להירגע ולהבין שיש דברים שלא משתנים והם אכן קורים למרות כל השינויים מסביב

עוגן יכול להיות טקס קבוע

ארוחת ערב משותפת גם אם היא בכל מיני תצורות

סבב משפחתי קבוע שמסכם את היום בו אנחנו משתפים ב"קוץ ופרח" שהיו לנו היום

טקס שינה, דוגמת ברכת הלילה שיש לי עם הילדים, לא משנה איפה אנחנו נמצאים זה משהו שאנחנו לא מוותרים עליו, גם בארץ אם לא הייתי בבית הייתי שולחת להם את הברכה בהודעה קולית או מתקשרת לומר להם אותה, כל ערב מחדש

ובכלל שימור שיגרה עד כמה שניתן בחוסר השיגרה בדגש על הדברים שנשארים אותו דבר,

הזמן בו קמים בבוקר, הולכים לישון, זמן מסכים, זמן לימודים וכו' המסגרות הללו מאפשרות להתמודד עם השינויים ולעמוד בלחץ הפנימי שהם חווים בתוך כל אי הוודאות וממזער את חוסר היציבות

לשתף במה שאנחנו כן יודעים , תאריך מסוים שאנחנו יודעים מה יקרה בו,

בעוד שבוע נטוס לארגנטינה, בעוד חודשיים סבתא תצטרף אלינו, בעוד חודש נפגוש את משפחת ורבר וכו'

הרבה פעמים בהקשר של תאריכים אנחנו מציירים טבלה כדי לעזור להם להבין את המשמעות של עוד כמה זמן יש עד לתאריך הספציפי

ועוד כמה דברים קטנים אבל סופר משמעותיים

אוכל עם ריח של בית תמיד עוזר במקום עוד מסעדה או מקדונלדס

אם יש חפץ שעוזר להם להתמודד אפשרו להם לקחת אותו איתם

עצירות ואתנחתות במסע הם סופר משמעותיות, נותנות לכולנו רגע לעכל ולעבד ובכלל ימים בדירה בלי לרוץ מאטרקציה לאטרקציה מאוד משמעותיות להם

לחזק אותם על התמודדויות מוצלחות , לפרגן להם בנדיבות על הכישורים והעוצמות שגילו בסיטואציה מסוימת בדגש על התהליך שעברו

להזכיר להם ולנו למה יצאנו למסע ושלמרות שבדרך אולי קצת פחות נעים אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו את הזכות הגדולה לעשות את זה

לזכור שנקודת המבט שלנו על הסיטואציה משפיעה מאוד על שלהם ולפעול בהתאם, אם אני מתבוננת על המציאות כמאיימת ומעוררת חרדה הם לומדים כי ישנה אפשרות שהמעבר הזה יביא איתו צרות, בעיות וקשיים, אך אם אני אבחר להתבונן על המציאות במבט חיובי של הזדמנויות חדשות חברויות חדשות, סקרנות, הילד שלי יראה וילמד ממני כי ניתן להתבונן על המעבר בעיניים כאלה.

להשרות בטחון אבל לא לשחק אותה סופרמנים, זה בסדר להראות פגיעות ולשתף במה קורה איתנו

לסמוך על המסוגלות של הילדים שלנו בהתמודדות ופשוט להיות לצידם קשובים