מחשבות על זיכרון ועצמאות

שנה ראשונה שהוא לא על מדים, שנה ראשונה שבה אני מצליחה קצת יותר לנשום, המועקה הגדולה על החזה כבר לא יושבת באותה הכבדות מאז שהכרתי אותו, במשך שנים הדחקתי הכל,

כי פחדתי, לא ידעתי איך להתמודד עם הסכנה התמידית שמרחפת מעל הראש שלנו כשהוא אי שם,

עושה מה שנדרש ממנו כדי שנישן בשקט

ואני יודעת, לא יודעת מה עובר עליו

מפחדת

אז מעדיפה להדחיק ולהתרחק, זה מה ששמר עלינו במשך השנים בימי הזכרון מאז שהכרנו המחשבות שלי היו משתלטות עלי אל מול הפחד הכי גדול שלי,

שיום אחד ידפקו גם לי על הדלת אז במקום להיות בכל יום זכרון בטקסים, אזכרות, צמודה לטלויזיה, מתחברת לכאבן של המשפחות השכולות כמו שהייתי רגילה,

ברחתי, התנתקתי ובחרתי להיות עסוקה בדברים אחרים ודווקא השנה כשאנחנו בפרו, רחוקים מהארץ פיסית, אני מרגישה כל כך קרובה, קרובה לארץ שלי לכאב שבאובדן שלו לכאבן של המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל כדי לאפשר לנו את החיים במדינה הזו שלנו שהיחסים שלנו כל כך מורכבים איתה

בינה שהפחד הזה שתקף אותי לאורך השני הוא לגיטמי, נותנת לו מקום ומאפשרת לו להיות נוכח בלי לפחד להרגיש אותו פתאום מבינה שלהתפרק אל מול הפחד, הכאב, האובדן זה ממש בסדר וטבעי ולגיטמי ולא בהכרח אומר משהו עלי ועל הסיפור שלי להיות חלק מהמערכת הצבאית זה להיות דרוכים 24*7 לדאוג ולחשוש ולהבין שלא הכל נתון לשליטתנו

והפחד הזה, הוא משתק

רק היום אחרי שבשנים האחרונות אני פותחת שוב את הלב ונותנת יותר מקום לרגשות אני מבינה שבמקום להדחיק, ייתכן ועדיף לנו פשוט לשחרר ולסמוך, לסמוך על המערכת, לסמוך על בן הזוג, לסמוך על עצמנו ולהאמין שיהיה בסדר מבינה שכל התנהגות שאבחר היא לגיטימית ושאין מקום לשיפוטיות או ביקורת על הבחירה שאבחר, מפנה מקום לחמלה וקבלה ומאפשרת לעצמי להחלים לאט לאט ומתוך המקום הזה של החיבור פנימה

לפחדים שלי, לכעסים שלי לתחושות והרגשות שלי מתחילה לצמוח לה תחושת עצמאות,

אותה תחושה שחשבתי שהרגשתי כבר בעבר אבל טעיתי כמו רובנו הייתי כלואה בשגרה אינטנסיבית שבניתי לעצמי כדי להגן (ולברוח) מכל הפחדים שהקיפו אותי נכון הייתה לי עבודה שאהבתי, הרגשתי (לרוב) מתוגמלת , משפיעה ובעלת ערך אבל הייתי במרוץ בעיקר במרוץ להוכיח את עצמי, למה? כי ככה עיצבו אותי סיפורי חיי שניצרבו לי הייטב בתודעה והפעילו אותי והיום היום אני לגמרי בדרך לעצמאות

הרבה יותר מודעת למה ואיך משפיע עלי,, פחות חייה עם סימני קריאה ומאפשרת יותר מקום לסימני שאלה

ויודעת שאת סיפור חיי רק אני יכולה לכתוב

נפרדת לאט לאט מכל רעשי הרקע, מכל אותן אמונות והחלטות מעכבות שנצרבו במשך השנים וניהלו אותי מבינה מה היה המקום שלהן בחיי ומאפשרת פרידה המסע הזה שיצאנו אליו לפני 7 חודשים מכניס כל כך הרבה אור לחיינו

ולא, זה לא אומר שהכל תותים וקצפת פה האור שהוא מכניס הוא האור שמתגלה לו לאט לאט מבפנים לחוץ כשעוד שכבה ועוד שכבה מתקלפת

ואני לומדת ומאפשרת לעצמי פשוט להיות - עם כל ההרפתקאות שמגיעות בדרך