ד' באייר - עשור לקבלת התואר "אמא"

שבוע 41, הבטן כבר ענקית ואני והברווזים כבר יוכלים לעשות תחרות הליכה

שי בחברון תופס גזרה כמג"ד אני אצל אמא מתגלגלת מצד לצד ולא מוצאת את עצמי

הצירים התחילו ב10 בבוקר, לא רוצה להקפיץ אותו סתם, בכל זאת ערב עצמאות היום וזה אומר להקפיץ את הסמג"ד שלו מהבית, אז סוחבת

מנסה להבין האם זה אכן זה ויתקדם ללידה או שאלו סתם צירים מציקים בשעות הצהריים הצירים מתגברים אבל אני בשלי, זה עדיין לא מספיק ברור כי להקפיץ אותו הם הופכים להיות סדירים יותר ויותר, אני מקפצת על הכדור האדום מול הטלוויזיה שמקרינה סיפורים על משפחות השכול , זה לא עושה לי טוב, אני בוכה בלי הפסקה אבל לא מצליחה לקום,

האובדן שלהם מול החיים שבתוכי מנסה לשכב, לעמוד, לקפץ, אוף לא מוצאת את עצמי אמא במטבח מכינה את קציצות הקבב המפורסמות שלה לערב על האש של החבר'ה שלהם אצל זיידנר ואנחנו מתבדחות על זה שבסוף הם יהנו מהקציצות בלעדיה כי אנחנו נהיה בדרך לבית החולים צחוק, צחוק בסוף זה מה שהיה 19:00 בערב כבר ממש כואב לי, אמא מחליטה שדי ומספיק ונוסעים לבית חולים, מקפיצות את שי לבית חולים ואת הקבבים לזיידנר

הצירים מתגברים בנסיעה, מגיעים לרמב"ם בדיקה קצרה קובעת , נכנסים לחדר הלידה אני מתפללת שהוא יספיק להגיע ושם רגע לפני שאני הופכת לאמא, הפכתי לילדה הקטנה של אמא שלי אני לובשת את כותנת הטוויטי האהובה שלי מגיל 16 , אמא קולעת לי צמה ומנסה להקל על הכאבים שלי אני מתמסרת לה היא רואה את הכאב שלי וממליצה לקחת אפידורל אבל אני דוחה ודוחה את זה

מאמינה שאצליח להתמודד כי הרי יש לי תוכנית לידה ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה ולא רוצה שם הכאב הולך ומתגבר ואני רואה זיקוקים, אבל לא על בימות העצמאות אלא מהכאבים המתעצמים 22:00 בלילה סוף סוף הוא מגיע על מדים, גמור מעייפות מתיישב לידי ולא בדיוק יודע מה לעשות אני משתכנעת ולוקחת אפידורל חדר הלידה הופך לחגיגה, אנחנו צוחקים ומתבדחים ומידי פעם מתייחסים לצירים שבנתיים לא עושים רושם מי יודע מה אמא שולחת אותו לישון כדי שיהיה עם כוחות מחודשים לקראת התפתחות הלידה בשעות הבוקר הרופאים אומרים שאם הלידה לא תתפתח צריך יהיה לתת זירוז ואולי אפילו קייסרי והוא כאילו שומע ומתחיל לדחוף חזק יותר מבפנים אבל משהו לא קורה, הוא מגיע לא מגיע מציץ לרגע ובורח הזמן עובר והרופאים אומרים שזה לא מתקדם וכדי לא הלגיע לקיסרי אין ברירה אלא להעזר בואקום ברגע הזה מבחינתי שיעשו מה שצריך , רק שהו אייצא משם בשלום אחרי כמה רגעים של כאבים עצומים אני שומעת את הבכי שחיכיתי לו כל כך

הוא כאן, כולו מכוסה בשכבה לבנה ונראה כמו הדבר הכי יפה בעולם הוא מונח עליי ומתוך כל הכאב העצום אני מרגישה הכי ברת בזל בעולם אחרי כשעה כשהשלייה לא יוצאת, מחליטים להכניס אותי לחדר הניתוח כל מה שאני זוכרת משם רגע לפני שנרדמתי הן העיניים הכחולות והחיוך המרגיע של המרדים עשור עבר מאז שהפכתי לאמא עשור שבו למדתי כל כך הרבה על עצמי עשור שבו איפשרתי לעצמי להתחיל ולקלף את השריון שבניתי כדי לצלוח את החיים עשור שבו לאט לאט הורדתי מסכה ועוד אחת והתחלתי להתקרב לעצמי, לסלוח , לשחרר וללמוד ללמוד כל כך הרבה יהונתן שלי, האור שהפציע מתוכי חוגג את העשור הראשון לחייו במסע משמעותי ויצר את העצמאות שלו אי שם בהרי פרו, בטרק הסלקנטאי , רק הוא ואבא שלו

ביום בו נפרדנו לא הפסקתי לבכות, פעם ראשונה שהוא זה שעוזב אותי לכמה ימים ולא אני אותו והלב הוא מתעתע בין הרצון לאפשר לו את העצמאות הזו לבין הרצון לשמור להגן ולגונן שיהיה קרוב אלי מחר סוף סוף נתאחד מחדש באגוואס קליינטס וביום שישי נעלה יחד למאצ'ו פיצ'ו לחגוג את העצמאות של כולנו, יחד ולחוד

ילד שלי תודה על מי שאתה ומה שאתה מהווה עבורי היום בו הגעת לעולם היה היום בו אני התחלתי את המסע שלי חזרה לעצמי , פשוט מעצם היותך ועל זה אין מילים בפי כדי להודות לך אהוב שלי תודה על החוכמה, האומץ, הרגישות, השובבות והחברותיות שבך שהופכים אותך ליחיד ומיוחד מאחלת לך שתדע להתרגש מהדברים הקטנים בדיוק כמו מהגדולים, לעצור ולהודות על הזכות העצומה שיש לנו במסע החיים הזה לחיות, להנות ולחוות מגוון חוויות ורגשות ולתת לכולם מקום תהיה מאושר בחלקך על מה שהוא מביא איתו, מתוך ההבנה שהכל לטובה וקורה בדיוק כמו שהוא צריך לקרות שתמיד תחלום ותאפשר לעצמך להגשים וכמו תמיד לא משנה מתי איפה למה או איך אני אהיה כאן לצידך ועבורך בכל שלב תזכור שאתה יחיד ומיוחד כמו שאתה, יש בך שילוב נדיר של רגישות ועוצמה והלב שלך הוא שיודע הכי טוב עבורך מה נכון כל התשובות קיימות בתוכך אם רק תתפנה להקשיב להן מודה על הזכות להיות אמא שלך וללמוד ממך כל כך הרבה, כל יום

גאה בך הכי בעולם