אחרי 7 חודשים שוב חיבוק של אמא

כבר כמה חודשים שאנחנו חיים את הרגע הזה, מדמיינים איך זה ירגיש ואיך יהיה

עוד לפני שטסנו ידענו שהיא תגיע לבקר, היה לנו ברור שהיא תעשה את המאמץ הזה ותגיע כי הגעגוע יגבור על הכל ובעיקר ידענו שהיא תעשה את המאמץ כי היא יודעת כמה זה חשוב לנו ולילדודס

השתעשענו רבות עם הרעיון של מתי ולאן היא תגיע

היה ברור שהיא תגיע עם תולי (בת אל ) אחותי הקטנה (שכבר לא כזו קטנה, בת 37), אבל עבורי תמיד תישאר קטנה, מה שאומר שאנחנו צריכים גם להתאים את המקום אליו יגיעו מבחינת המסלולים ליכולות הפיסיות של תולי

פותחת סוגריים - למי שלא מכיר כשהייתי בת 5 תולי הגיעה לעולם, בדממה גדולה

אמא ישר הבינה את המשמעות

בת אל נולדה עם CP -שיתוק מוחין - היא בלעה את מי השפיר בזמן הלידה מה שגרם לאי הגעת חמצן למוח ולפגיעה המתבטאת בהפרעה בתפקודים המוטוריים ובקוגניציה .

היה ברור לנו מהרגע הראשון שתולי היא חלק מאיתנו , וכך התייחסנו אליה מהרגע הראשון

אולי בהמשך עוד אקדיש פוסט נפרד למשמעות העצומה שתולי הכניסה לחיינו - סגור סוגריים

ובסוף כשהיינו בגולגווליצ'ו בארגנטינה בימי הקרנבל זה הפך לרישמי יותר, התחלנו לדבר על מה ומתי ואיך ובעיקר תיאמנו ציפיות

זה לא היה פשוט, כי אמא שלי הולכת על הכי גדול הכי הרבה, אם כבר מגיעה לסוף העולם אז היא רוצה למצות את זה עד הסוף ומכיוון שזה לתקופה ארוכה אז היא תבוא עם תולי

את האמת אנחנו קצת חששנו, גם כי זה לא טיול רגיל בחול של שבוע שבועיים וזהו, אלה חיים במסע וככאלה האנרגיה, הדינמיקה, המרחב והקצב הם שונים

דרום אמריקה שונה מבחינת התנאים שלה מטיולים באזורים מערביים יותר בעולם ולמרות שהיא הבטיחה שתזרום חששנו שבחלק מהמקומות יהיה לה קשה ובטח ובטח הגבהים במדינות שונות שצריך להתרגל אליהם

לא היה פשוט לי לומר לאמא שלי, זה לא מתאים, חודש זה יותר הכיוון

הדבר האחרון שרציתי לגרום לה להרגיש ולו לרגע זה שהיא לא רצויה אך מצד שני אני מחוייבת גם למסע הזה שלנו ובנקודת הזמן ההיא ראיתי דברים שהיא לא בהכרח ראתה אז למרות הקושי שיתפתי אותה בחששות

וכמו שחששתי, בהתחלה היא נפגעה וזה היה לי קשה, ממש

אבל הגדולה של אמא שלי היא שלמרות הקושי, אחרי כמה ימים ממשיכים קדימה ומתגברים וכך היה גם הפעם

יחד התחלנו לחשוב מה יעשה לה טוב ולאן מתאים שתגיע והאם נכון שתצטרף אלינו כבר לפסח או אולי רק אחרי, אבל משהו אחד היה ברור לכולנו ביום ההולדת של יהונתן ושירה אנחנו יחד , זו המתנה הכי משמעותית שהייתה חשובה לילדים

בפורים היא ותולי כבר טסו לארה"ב ובחרו להישאר שם עד אחרי הפסח, כי בינינו עם כל הפתיחות והזרימה, עדיין החגים ובטח הפסח בו היא מקפידה על הכשרות פחות באים טוב עם מסעות בדרום אמריקה

אז כדי שכולנו נהיה בטוב בחרנו שהן יגיעו מיד אחרי החג השני, יום לפני יום ההולדת של יהונתן

מהרגע שהן הגיעו לארה"ב זה כבר הרגיש הרבה יותר קרוב, משהו כל כך פשוט כמו שינוי הטיים זון והיכולת לדבר איתן בשעה פחות או יותר זהה לשלנו גרמה לנו להרגיש הרבה יותר קרוב

היום הגדול הגיע - 25.4.22 שעה 8:00 בבוקר, אנחנו בדרכנו לשדה"ת בקוסקו,הבנות ציירו להן ציורים (לא הספקנו לקנות בלונים) ושירה שלי כל הדרך לא הפסיקה לומר עד כמה היא לא מאמינה שעוד מעט פוגשים את סבתא וכמה היא התגעגעה אליה

מגיעים לשדה, אני נכנסת לבדוק אם הטיסה כבר נחתה, מתעכבת בעמדת המודיעין ובזמן הזה הן כבר הגיעו, שי מתקשר להגיד לי שהן יצאו, תופסת את יהונתן שהיה איתי ביד ורצה בטירוף לכיוון יציאת הנוסעים , מרחוק אני רואה אותן והלב מחסיר פעימה

הרגע שחיכיתי לו יותר מכל, מגיע, החיבוק של אמא שלי

החיבוק הזה הוא הדבר שאליו אני כמהה כל החיים, חיבוק שמזכיר לי כמה אני אהובה, בטוחה ושייכת

חיבוק מרפה

***התחושה העוצמתית של החיבוק שנשארה איתי והכמיהה התמידית שלי לעוד, גרמה לי לפרסם פוסט עם למידות שהיו לי מקריאה ארוכה על הנושא, מוזמנים לקרוא על כוחו של החיבוק פה

נוסעים לדירה המשותפת שלנו מניחים את המזוודות ומייד יוצאים לסמטת המציקים "לבייגל", יודעים שאמא תוכל למצוא שם לחם שהיא אוהבת וסלט ולתולי מחכה שם הנס קפה של עלית שהיא כל כך אוהבת

ממשיכים משם לטיי קצת בפלאזה דה ארמס, טעימה ראשונית מכל היופי הזה וחוזרים למנוחה בדירה

בזמן שהן נחות אני מנצלת את הזמן לצאת לסידורים אחרונים לקראת תחילת חגיגות ה10 ליהונתן שלי

מרגישה כל כך טוב שהן פה איתנו לחוות קצת מכל הטוב הזה שאנו חווים במסע הזה

*תמונות יעלו בהמשך בגלל אתגרי אינטרנט