שבוע ראשון בארגנטינה- בואנוס איירס
- Moran Malach
- 2 בדצמ׳ 2021
- זמן קריאה 12 דקות
עודכן: 3 באפר׳ 2022
מהחופים הלבנים ועצי הדקל לאווירה האורבנית התוססת וחיה, לא סתם הכתירו אותה כאירופה
וולקאם בואנוס איירס.
סרחיו עומד שם עם השלט וחיוך גדול, אנחנו מרגישים שהחלטנו נכון
התחושה הזו כשיוצאים מהדלתות שנפתחות בשדה התעופה ועומד שם מישהו עם שלט ועליו שם המשפחה שלך, איזו תחושה זו, יאללה ....
זה אחד מהדברים שלמדנו מאבא שלי
הנוחות חשובה לא פחות מהעלות אז במקרים כאלה ובטח כשמטיילים עם ילדים ויש את האפשרות כדאי להזמין מראש מישהו שיחכה, במקום להתברבר ולחפש מונית שתספיק לכולם יחד עם המזוודות אחרי 16 שעות בדרכים....
הגענו לדירה שלנו ברחוב Parana שנמצא ממש במרכז קרוב מאוד לאזור תאטרון קולון, האובליסק וכו'
דירה בביניין עתיק.
כשבחרנו אותה התלבטנו, הסגנון שלה היה קצת אחר, יותר כפרי- וינטג'י כזה
שאני מאוד אוהבת, אבל זו נראתה לי קצת ישנה.
התכתבנו עם בעל הבית והוא הבטיח שהמיקום נהדר והבית במצב נהדר ואין לנו מה לדאוג,
בואו נגיד שבהקשר של המיקום הוא צדק
אבל עדיין היה בה איזשהו קסם אחר
נשמתי עמוק לתוך הדברים שפחות אהבתי בדירה ולא נתתי לזה לבאס אותי
את משך היום העברנו בבית ובהתארגנות, התגלגלנו למסעדת בשרים כשרה (יודעת, יודעת, חטא עצום בארנטינה) כדי לפגוש שם את הרב יוסי איתו דיברנו לפני ואמר שיעזור לנו להבין קצת יותר איך נכון לתכנן את הטיול וכו' אבל לצערי גם המסעדה וגם הפגישה לא היו משהו
מה שכן היה, מול המסעדה היה סופר עם מוצרים מישראל אומנם במחירים מופקעים
אבל הילדים היו בהיי ואי אפשר היה לבאס אותם רק כי במבה או ביסלי עולים 12 ש"ח ליחידה ומרק עוף ב56 ש"ח (הכי יקר ever שפגשתי)
ביום השני בעודנו מעוכים במיטה, השעה כבר 11:30 והבטן החליטה לתת את אותותיה
שי מעדכן- מצאתי, יש לנו איפה לאכול ארוחת בוקר
למרות העייפות, הבטן הכריעה
בחוץ נראה קצת סגרירי, לראשונה מוציאים את מעילי הגשם (שלא היו בשימוש עד עכשיו) ובאומץ רב (בעיקר שלי) יוצאים לרחוב ובין טיפה לטיפה (עדיין בלי מטריה) צעדנו לכיוון בית הקפה IBERICO שהיה במרחק שני רחובות מאיתנו.
לא הייתה שמחה ממני להגיע לשם (עוד לפני שראיתי את התפריט) ולברוח מהגשם (נראה שאני היחידה שזה הפריע לה, כבר הזכרתי את זה ? )
בספרדית עילגת עם קצת אילתורים באנגלית-ספרדית, ג'יבריש וקצת פנטומימה הצלחנו להזמין מה שרצנו וכמה הופתענו שיצא מזה טעים
לשולחן הגיע מיץ תפוזים סחוט טבעי טעים, קפה כמו שהרבה זמן שי לא שתה ומלא קנקני תה (מי שמכיר את הילדים שלי יודע שזה הדבר האהוב עליהם).
בהמשך הגיעו ארוחות הבוקר ממש כמו שאנחנו אוהבים טוסטים עם אבוקדו, חביתות ופירות .
על פניו זו עוד ארוחת בוקר אבל היה משהו בבוקר הזה, הבוקר הראשון שלנו בבואנוס איירס שהיה אחר ונעים וטעים, מהרגעים האלה שכיף להתרפק עליהם (בעיקר כשבחוץ גשם ואת מתפנקת בפנים), הבוקר של תחילת המסע שלנו בדרום אמריקה
כשהגיע החשבון הופתענו, כל הארוחה 75 ש"ח שלמים ל5 סועדים (אם היינו משלמים במזומן) בגלל שעדיין לא היינו מרושתים על הפרטים הקטנים היא עלתה לנו כפול כי שילמנו בכרטיס אשראי (הסבר מיד) .
התגלגנו שוב לרחוב הגשום, שי יצא למסע למציאת מטרייה והטענת כרטיס הSubte לתחבורה הציבורית (נסיעה עולה כ30 אג'), משם היינו צריכים להגיע לגברי סוכן נסיעות ישראלי ( 5491162417268+ )שגר בשנים האחרונות בבואנוס איירס וסידר לנו את כרטיסי הטיסה הסופר זולים מהרפובליקה לארגנטינה.
לפני היציאה למסע התלבטנו הרבה האם להיעזר בשירותים של סוכני נסיעות (כי הרי זה כבר פאסה ואין כמו להסתמך על המציאות שמוצאים לבד לא ?) והחלטנו שבשביל השקט הנפשי שלנו עדיף שכן, בגלל כל המצב עם הקורונה השינויים והדרישות שמשתנים בלי הרף, ובעיקר האותיות הקטנות שלא תמיד מצליחים להבין עד הסוף ובכל זאת אנחנו לא מטיילים לבד אלא עם 3 ילדים קטנים יחסית
החלטנו שעדיף/ה איש/אשת מקצוע שבקיאים בנושאים הללו שיאפשרו לנו נוחות ורוגע (שהם סופר חשובים במסע כזה ארוך ועוד עם 3 ילדים )
עוד לפני שיצאנו מהרפובליקה גברי אמר שכדאי להצטייד בדולרים במזומן לפני שמגיעים לארגנטינה,
בנקודה הזו עדיין לא הבנו את המשמעות של זה לחלוטין, לצערנו ברפובליקה אי אפשר למשוך דולרים מהכספומט, אז רק בקונקשיין במיאמי הצלחנו להוציא מATM שהגביל אותנו בסכום, אבל עדיין הגענו עם משהו
בארגנטינה יש שער לדולר לבן (הרישמי מהבנק) ושער לדולר שחור/כחול (מהשוק השחור) כשהשער לדולר השחור/כחול הוא כפול, רוב העסקים המקומיים יעדיפו לקבל כסף במזומן כך שיוצא שזה WIN-WIN אנחנו משלמים חצי מהעלות (בגלל שער ההמרה) והם מקבלים כסף במזומן.
רק ששער ההמרה הוא מטורף וכמות השטרות איתם יצאנו משם הייתה משוגעת, ממש כמו כסף מונופול.
כשאני כותבת את הדברים זה נראה כזה ברור ומלומד אבל לקחו לנו עוד כמה ימים להבין את המהות עד הסוף ולהפסיק להשתמש בכרטיס האשראי ולשלם כפול (האוטומט שלנו מנהל אותנו גם בזה)
לתחושה הנהדרת איתה יצאתי מארוחת הבוקר הצטרפה תחושה נעימה אף יותר מהמפגש עם גברי,
כשהתחילה שאלת ה" אז מה אתה עושה" ידעתי ברגע הזה שאבדנו ושיתפתח פה שיח על הצבא ומכרים משותפים וכו' שיכניסו אותנו לשיחה אינסופית ואכן כך היה במקום חצי שעה בקטנה נתקענו שם שעתיים וחצי
הילדים התחילו להשתעמם ומילאו להם את המשרד ביצירות פיקסו
מפתיע אותי מחדש כל פעם העיניין הזה שרק מעצם השייכות שלנו לאותו הטייטל כ"ישראלים" החיבור נעשה כל כך מיידי, מאיין תחושת שייכות שאי אפשר להסביר אותה וזה הרבה המעבר לזה שעשינו "עסקים" יחד השיח, החום והאהדה מורגשים וההצהרה ש"דברו איתי בכל דבר שאתם צריכים, כל דבר" היא לא מהפה לחוץ אלא באמת.
כשיצאנו מגברי השמש חזרה לזרוח אבל עדיין היה קריר, אני הכרזתי "נעשה היום יום קצר אנחנו צריכים עוד זמן להתאפס", שי הסכים, רק שבלי לשים לב השעה הייתה כבר כמעט 16:00 והבטן התחילה לדבר
"בקטנה נעצור בדרך לאכול משהו"
רק שה"בקטנה" הזה התחלף כשבמרחק שני רחובות הרחנו את ריח הגריל, השבענו את רעבוננו ככה בקטנה על הדרך עם כמה סטיקים וסלט ומשם בהליכה קצרה עדיין מכוונים הביתה, הגענו לשדרה הראשית כשמולנו בקצה התנוסס האובליסקו.
מה שהיה מרגש יותר מהאובליסקו היו גינוני החיבה שיהונתן התחיל להרעיף על טליה, לראות אותם הולכים מחובקים ברחוב ביוזמתו של יהונתן מבחינתי חתם את היום הנפלא הזה, טליה בשבועות האחרונים מאוד צמאה להתייחסות שלו ומנסה לבוא ולחבק והוא היה נרתע ופתאום לראות שהוא נפתח לזה היה מרגש (שירה כמובן לא נשארה חייבת ונדחפה לחגיגה )
היום ה"קצר" עליו הכרזתי בדרכנו הביתה נגמר לקראת השעה 19:30 , מה שתיעתע בנו הייתה העובדה שהחושך מתחיל בבואנוס איירס רק לקראת השעה 20:00.
היום השלישי עד שהתארגנו היה כבר 11, יצאנו לכיוון אזור פלרמו, לפלנטריום, הילדים בהתרגשות , אחרי נסיעה של כחצי שעה באוטובוס הגענו לאזור מקסים ושונה מהאזור בו היינו אתמול, המון ירוק, שדרה רחבה, אגם והפלנטריום שם באמצע.
הניווט עם גוגל מאפ עבד נהדר, רק שהמידע שהיה בו פחות
נכנסים פנימה, המקום נראה פתוח, אבל בפנים באנגלית חצי שבורה מסבירים לנו שהמקום סגור לשיפוצים, לא ברור עד מתי ושנתעדכן באתר שלהם, ניסיתי להסביר להם שהאתר שלהם הוא זה שהטעה אותנו כי שם מצויין שהמקום פתוח, אבל, מה זה משנה...
מתחילים לחשוב על planB, רוצים להגיע לפארק פאלרמו (לא מבינים שאנחנו בפארק פלרמו) ומתחילים להתברבר, קראתי שיש שם השכרת גלגליליות ואופניים והילדים בעיניין, אני באה ללכת משמאל שי מתעקש שמימין, הוא מנווט עם גוגל מאפס ואומר שמצא את אזור הסקייטפארק שנראה שהגיוני שבו יהיו גלגיליות
אחרי הליכה של כחצי שעה לצד הכביש משהו לא נראה לי בכיוון, שי מתעקש שעוד רגע אנחנו בסקייטפארק ואני טוענת שסבבה אבל הפארק הנכסף לא פה.
נושמת עמוק, ממשיכים ללכת עוד ועוד ואכן מולנו הסקייטפארק רק כמו שחששתי זו ממש לא הנקודה שחיפשנו כי הוא לא נמצא בשום פארק, לצידו רחבת חול בה משחקים כדור עף עם טוטאל לוק של משחק על חוף הים, הנשים לבושות בבקיני קטן קטן
שי ממשיך עם המפה ואני מבינה שמספיק ודי, ניגשת לאדם מבוגר ומנסה לקבל איזשהי הכוונה לאחת מהנקודות שקראתי בתיאור, הוא מזכיר את גן הורדים, נשמע לי מוכר, כן כן rosa
אחרי התברברות של שעה וחצי הגענו אל הגן הנכסף, מקום מקסים ומסודר יפה מזכיר את גני אליזה שבצרפת בדיעבד אני מבינה שזו גם אחת הנקודות המשמעותיות בתוך מה שנקרא Bosques de plermo
ושוב הבטן מתחילה לזמר, שי מנסה למצוא מה יש באזור ושוב מתחילים במסע, רק שהמסעדות לא נראות לנו והילדים דורשים בתוקף המבורגר.
באחת הכתבות שקראתי המליצו על ג'וינט המברוגר שבשכונת פלארמו, "המבורגר הכי טוב בבואנוס איירס",
אנחנו מציגים את המצב לילדים והם כמובן למרות המרחק לא מוותרים על ההמבורגר, מתחילים לללכת בעקבות שי לאוטובוס, בסה"כ 3 אוטובוסים להחליף (OMG)
מחפשים את התחנה וברגע שאני צופה שוב התחלה של קצת התברברות אני מחליטה, יאללה עוצרים מונית
ורואה את החיוך של כולם על הפנים (לא ברור איך לא חשבנו על זה קודם) , 20 דק' ואולי 5 ש"ח והגענו שוב לאזור כל כך שונה ....
סוהו פלרמו וואו איזה מקום, רק מלהציץ מחלון המונית הבנתי שזה המקום בשבילי
הילדים מתענגים על ההמבורגר, אבל בין זה לבין ההמלצה עליו כהמבורגר הכי טוב בבואנוס איירס יש עוד כברת דרך ...אני החלטתי להמתין למסעדה האיטלקית שהזמנו לערב
הייתי בטוחה שאחרי המסע שהיה וההמבורגר שיושב טוב בבטן הילדים יהיו גמורים וירצו לחזור הביתה
אבל הילדודס כבר הבינו שבלי גלידה לקינוח לא מסיימים פה את היום ואני מלאת שמחה שנלך לחקור קצת את סביבת הסוהו והמסעדה שהזמנו לשעה 19:00 לא רחוקה משם
איזו אנרגיה, כמה מסעדות בתי קפה, חנויות, דוכני רחוב.
אחרי היום המתיש הזה הלב מתמלא, האנרגיה חוזרת, איזה כיף, רק מלטייל שם ברחוב
הבנות רואות את הגלידה הראשונה ולא מתאפקות למרות שאנחנו אומרים להם ששווה להן לחכות, באופן מפתיע יהונתן היחיד שמקשיב ובסוף השתלם לו בגלידה איטלקית משהו משהו
לקראת 19:00 מגיעים למסעדה ונראה שהיא ריקה, "הולה רזרבסיישון אל סייטה" (ניסיון עילג שלי לומר "הזמנו ל19:00") הוא מסתכל ואומר לא יכול להיות אנחנו פותחים ב20:00, אנחנו מתעקשים ומראים לו את ההתכתבות בוואטסאפ, הוא מתנצל ואומר שעשה טעות
נושמת, נושמת, נושמת
"אתם יכולים לחזור עוד שעה ונשמח לארח אתכם", הוא אומר ואני עוד שניה בולעת אותו
בשלב הזה כבר אני הייתי גמורה, למרות שממש חיכיתי לזה, החלטתי לוותר
המשכנו ללכת ונתקלנו במסעדה אחרת טובה לא פחות באווירה מדהימה, אכלנו משהו בקטנה ויאללה למיטה
דרך אגב הנסיעות במוניות ממש זולות ערב שישי נסיעה של מעל חצי שעה עלתה 7 ש"ח
היום הרביעי, סופ"ש זה הזמן לשווקים, כמה שאני אוהבת שווקים... קראנו על כמה והחלטנו לנסוע לזה שבסן טלמו, הגענו, אבל נחשו מה, השוק לא בשבת אלא בראשון......
למידה אחרי למידה, כמה חשוב לבדוק ולדייק את הדברים לפני שיוצאים לדרך
נושמת שוב עמוק ומשם הולכים רגלית ומגיעים לרחבת בית הנשיא
דגל ארגנטינה ענק מתנוסס במרכז הרחבה מול הבית, מתחתיו אנדרטה מלאה במאות אלפי אבנים
בהמשך אנחנו מבינים שהאבנים האלה הם לזכר קורבנות הקורונה כאות מחאה על הטיפול של הממשלה בנושא ומסביב עשרות נרות זכרון
"קאסה רוסדה" זהו בית הנשיא, צבוע כולו בורוד, שי מסביר שבעבר הוא היה לבן אבל מתוך רצון ליצור אחדות בין הזרמים (האדומים והלבנים) הוחלט לשנות את הצבע מלבן לורוד, אהבתי.
איך שהגענו, ראינו חיילי משמר מלכותי חוצים את הרחבה לכיוון בית הנשיא, רודפים אחריהם מהר כדי להספיק לצלם, יש תמונה!
בכנסייה מצד ימין (אם עומדים עם הגב לבית הנשיא) נמצאת כנסית מטרופוליטנה בה קבור חוסה דה סן מרטין, אחת הדמויות הנערצות בארגנטינה שנחשב כמושיע, ולצד הקבר במשמר של 24 שעות עומדים שני שומרים, איזה שעמום לעמוד ככה שעות בלי לזוז, התחלנו לחשוב מה הם יכולים לעשות בזמן הזה והילדים החליטו שבטוח הם מתחרים בקרב מיצמוצים
משם אחרי ששוב חיכינו לאוטובוס וראינו אותו כמה פעמים חולף על פנינו ולא עוצר, שוב הכרזתי די מהר, מוניתתתתתת
משם נסענו לסוהו פלרמו, לערב הזמנו מקום למסעדת הבשרים המומלצת La cabrera
ברגע שירדנו שם שוב הלב התמלא בהתרגשות, כוס בירה ביד, גלידה לילדדוס ומתחילים לשוטט בין עשרות הדוכנים הפזורים ברחוב. במסעדות השונות למדנו שבמהלך היום מרבית המקומות לא מגישים ארוחת צהרים אלא רק בערב אז הם מסבים את המקום למכירת בגדים, אקססוריס וכו'
הסיום במסעדה היה מושלם ליום מקסים, בשר טעים אווירה נהדרת וחשבון שאולי מגיע למנת סטיק אחת בישראל
היום החמישי, יום ראשון, נר ראשון לחנוכה זה לרוב היום הביתי שלנו וגם יום שירד בו גשם בלי הפסקה אבל הייתה בנו תקווה שבערב המצב ישתפר כי הזמנו כרטיסים למשחק כדורגל של Boca
שי התלהב כמו ילד רק מהמחשבה הזו, אז מי אני שאגיד "בחייאת מה קשור להוציא 100+ דולר לכרטיס למשחק הזה"
ממה שהבנו בגלל הקורונה רק מי שיש לו מנוי יכול להגיע למשחקים, אז מה שהם עושים זה לקחת מבעלי מנויים את הכרטיסים למשחק ספציפי ומוכרים אותם, זה גם מה שאמר לי אחד מהחבר'ה שהמליצו עליו בקבוצת ארגנצי'לה ב60$ אבל בלי הבטחה איפה נשב ולא רצינו לקחת סיכון לשבת עם כל האולטרס מאחורי השערים, אז שי העדיף להזמין כרטיסים יקרים יותר כדי להבטיח שנשב באזור רגוע יותר
נהננו מיום רגוע בבית וב18:00 באו לאסוף אותנו, בתוכנית היה כלול סיור בשכונה, ארוחת ערב וכניסה למשחק (ואצלי בדמיון זה היה וואו במחיר כזה בטוח נשב בBOX במגרש וככה הגשם לא יפריע, אבל זה היה רק אצלי בדמיון )
הסיור לא קרה "כדי שלא נירטב" אבל בפועל הלכנו ברגל מעל לשעה כדי להגיע לבירה והפיצה שהוכתרו כ"ארוחת הערב" ומשם לאצטדיון בלי לראות את שכונת בוקה הצבעונית
בהתחלה כשהיה רק טיפטוף עוד התלהבנו לעצור ולהצטלם מול הדיוקן של האיש והאגדה מרדונה אבל מאותו רגע, כמה רטוב שהיה שם, אלוהים, וכמה קללות שסיננתי מבין השיניים
ולא רק שהיה רטוב מלמעלה אלא גם על הכבישים היו שלוליות ענק והמים נכנסו גם לנעליים
אני מקללת וסובלת מכל שנייה והילדים, הם זורמים, שירה שרה שירים לגשם, יהונתן מלא מוטיבציה להגיע למגרש וטליה מעדיפה ללכת בלי המטריה כי זה מעצבן אותה, אז מה אם יורד קצת גשם.
כמויות האנשים סביבנו הולכות וגדלות, הקצב, המוסיקה וההליכה המהירה רק הולכים ומתגברים
בדרך עובר מישהו שמוכר פונצ'ו, שי קונה לבנות ולו רק שהפונצו עשוי משקית יותר דקה משקית ניילון. ככה שרק מלנסות ללבוש את זה כולו נקרע, חגיגה
נראה שאני היחידה שבאמת סובלת, מבחינתי לקפל את כל העיניינים פה ולחזור לדירה, אבל אין מצב שאני מבאסת אותם, מנסה קצת להתבדח עם עצמי כדי לשרוד את כל הסיטואציה המטורללת הזו
ומבינה שניסים לא יקרו פה
עברנו את הבידוקים נכנסו לאיצטדיון לכל תרועות של האולטראס שנראה שקצת (או במקרה זה הרבה) גשם לא יפריעו להם , הכסאות סופגים במים, עולים כמה שיותר גבוה כדי לנסות ולמצוא מקום מתחת לגגון
נושמת עמוק ומתיישבת על קצה הכסא עם מטריה
מתפללת שהגשם ייפסק, השופטים עולים למגרש בועטים בכדור ששוקע בתוך הביצה שנקראת מגרש ואני בתמימותי אומרת לשי "הזוי איך הם יצליחו לשחק בגשם הזה כשהמגרש ספוג במים", אחרי 10 דק' שאנחנו מחכים שיתחיל, השופטים חשבו כמוני והחליטו לבטל את המשחק, אז מה אם יש 30000 אוהדים באצטדיון וביניהם אנחנו
המשחק מבוטל, לא סגורה אם אני שמחה או בשוק ואולי גם וגם
רק רוצה להגיע כבר לאוטו, רק שהוא במרחק של חצי שעה הליכה
נושמת עמוק בלי להתפוצץ על אף אחד
טליה מסכמת ואומרת שהגיוני שביטלו בגלל הגשם אבל מה שהכי מבאס זה שהיא סתם ישנה צהריים ובסוף המשחק התבטל, הילדים האלה שלי איזה נקודת מבט יש להם
מבינים שהמשחק בוטל מתבאסים אבל יאללה ברעל לאוטו, מדהימים שכאלה בלי דרמה ולבי הצגות פשוט זורמים
22:30 מגיעים הייתה מתה להכנס למקלחת קרה אבל רגע לפני נזכרת שהודיעו שלא יהיו מים חמים היום
אוףףףף, מתרסקת למיטה .
היום השישי, נר שני, מתחילים את היום באיזי, לעכל את חווית ליל אמש, אוכלים צהריים בבית
ומקבלים עדכונים שהמשחק נדחה למחר בערב
עולה השאלה, הולכים? מבחינתי מיותר
מבחינתם ברור שכן, מחליטה לא לתת לאוטומט לנצח אותי, אולי בכל זאת תהיה חוויה
19:00 בערב יוצאים לרגלי לכיוון בית חב"ד, ההליכה ברחובות העיר מהנים, מגיעים לפארק גדול עם מלא כלבים וממנו לרחוב הראשי 9de july avenue מולנו נפרשת השדרה הרחבה בעולם (כך הם טוענים), אנחנו הצלחנו לספור כ18 נתיבים
מתקדמים בהנאה עד לבית חב"ד ברחוב Moreno 1276, את פנינו מקבל מוריס, ישראלי שלפני 10 שנים הגיע לשבועיים, התאהב ונשאר כדי לספר על זה, הייתה לו מסעדה ובעקבות הקורונה הוא נאלץ לסגור אותה ויצר שת"פ עם בית חב"ד ומפעיל משם מטבח להמבורגרים כשרים שיוצאים משם לשליחויות לכל בואנוס איירס
לקראת השעה 20:00 תחושת הזיקנה החלה להשתלט יותר ויותר בכל פעם שהדלת נפתחה ועוד חבורת מוצ'ילרים.ות כשהגיל הממוצע הוא 23 נכנסו בדלת
למרות הזקנה היינו לאטרקציה המרכזית, בכל זאת מה עושים פה בני 40+ עם שלושה ילדים אם הם לא גרים פה או בשליחות??
הילדים ישר זיהו את הבמה שקיבלו ותפסו את כולה , בסיפורים עלינו, על המסע , על הבית ועוד, שירה גם קבעה עם כמה מהן שנה הבאה מסיבת פיג'מות אצלנו בבית
ואם זה לא היה מספיק אז הרב מנחם החליט לכבד את זקן השבט, דהיינו שי בהדלקת הנר
סופגניות לא היו לצערנו אבל חבר'ה נחמדים שפגשנו היו בשפע.
הבטן מקרקרת ומביעה את חוסר שביעות הרצון שלה מהתפריט הדל שהיה בבית חב"ד , שי הסתכל על ההמלצות למסעדות שראינו באזור ולמרות שהשעה הייתה 22:00 הלכנו לכיוון,
באחד המדרחובים ליד האובליסק פגשנו בנתחי בשר עסיסיים על חרבות מעל מדורה ומיצי הקיבה כבר החלו לפעול, באים להכנס רק שעל הדלת היו מנעולים למרות שבפנים היה מלא.
לצערנו הם כבר לא הכניסו אנשים והיינו צריכים להסתפק במסעדה על הדרך עם bife the choriso ועוף על הגריל במחיר שלא ידענו איך לעמוד בו של 50 ₪ שלמים כולל שתייה וסלט (עדיין מופעים כל פעם מהמחירים ובודקים את עצמנו שלא טעינו בהמרת הסכומים או משהו).
היום השביעי, נר שלישי יהונתן קם עם חשק עז לספינג', לצערי לא הצלחתי למצוא את כל המרכיבים כדי לנסות ולהכין אז מה שנשאר הוא למצוא איפה אפשר להשיג, קיבלנו המלצה להגיע לChurros Olleros ברחוב Olleros 4167 בהבטחה שיש שם את הצ'ורוס הכי טובים בעיר וגם ספינג'
אחרי קניות ברחובות Flores, Avellaneda וAvellanda y nazca במחירים מצחיקים, יותר מ20 פריטים כולל לי ולשי בכ300 ₪ , המשכנו להתקדם לעבר המעוז הנכסף
בשלט מחוץ לחנות היה נראה ש- וואלה יש שם סופגניות גם ודונאטס שנראה כמו ספינג' אבל איך נאמר לא ממש מרגיש כמוהו, המוכר הנחמד שהיה בשוק מזה שקנינו דווקא את הדברים האלה ולא צ'ורוס נתן לנו שניים לטעום, חמים מהמחבת עם מלאאא סוכר
תחושה שמן חלקלקה ונעימה החלה להחליק בגופנו ממש כהלכת החג, שמן בשפע מטובל בים של סוכר הרגשנו בבית ומיד קנינו עוד כמות שתהיה לנו גם לערב
השעה הייתה 16:00, ב18:00 היו אמורים לבוא לאסוף אותנו למשחק בבוקה ועדיין לא אכלנו ארוחת צהריים,
לי התחשק משהו כללי, פתאום געגוע לטעמים אסיאתיים (מי ישמע כאילו אני חסידת הז'אנר)
מצאנו בגוגל, שי חישב זמנים והיינו אופטימיים
הגענו עם מונית לנקודה ולמרות שהיה כתוב בגוגל שפתוח, שוב זה לא היה מדוייק והיא הייתה סגורה
ניסינו את מזלנו עם עוד מסעדה אבל איכשהו הכתובת שהיא הופיעה בה במפה והמציאות לא היו מחוברות יחדיו
התפשרנו ושוב סיימנו את היום עם המבורגר רגע לפני שבאים לאסוף אותנו למשחק המהולל
הגענו ב18:00 הביתה החלפנו בגדים והופה למגרש
שוב צעידה רק שהפעם של כ20 דק', בלי גשם ואנחנו באיצטדיון שהיה מלא אפילו יותר ממה שהיה ביום הסוער עם שירים ריקודים וצעקות שבעיניי היו החלק המעניין יותר
למרות כל השנים שאני לצד אוהד מושבע של מכבי תל אביב שברגע שהוא יושב לראות משחק הופך להיות מישהו אחר לחלוטין מרוכז כולו במשחק, מתעצבן, מקלל קופץ צורח ורוקד לא אצליח להבין את התופעה הפאנטית הזו שנקראת אוהדי כדורגל....
יהונתן נדבק בחיידק והולך בדיוק בדרך של שי
הכדורגל היה בינוני (אפילו למביני עיניין ) ותודות לשירה שפירשנה את המשחק שמרתי על ערנות
נגמר 0:0
היום השמיני, נר רביעי נפרדנו מבית הקפה השכונתי בו אכלנו את ארוחות הבוקר שלנו ומשם חזרנו הביתה לאריזות לקראת הטיסה שלנו, באמצע הלילה, לפורטו מדרין
טליה התעקשה שלפני הכל היא רוצה לדגמן לנו את כל ההופעות שקנתה, מה שהמשיך להפתיע אותנו מבחירת הבגדים שבחרה הפעם ועד לדרישה לדגמן אותם, דברים שבדר"כ לא אופיינים לטליה אז ברגע שביקשה כמובן שזרמנו איתה לדמרי עם כל השואו לקול תרועות
אחרי שסיימה ללכת על המסלול התפנינו למלאכת האריזה ומהר מאוד הבנו שנצטרך מזוודה נוספת כי אנחנו לא מצליחים לשמור על איזוני ה23 קילו
התבאסנו שיום לפני באזור הקניות לא רכשנו משהו , המחשבה הזו עברה בראש אבל לא האמנו שכבר נצטרך אחת .
שי שאוהב להגזים בהשקעה בתיקים (למרות שהפעם בגלל שכבר היה הרגע האחרון זרמתי איתו) קנה תיק על גלגלים בחנות פטגוניה שאיכשהו כשנכנסו אליה כאילו המחירים אליהם הורגלנו עד כה נעלמו להם
משם המשכנו לחנות הספרים El Ateneo Grand Splendid הגברת קליינר הבטיחה שנופתע אז לא יכלנו לעזוב לפני שנראה את זה ואכן נכנסנו וואו - איזה מקום מדהים , כמה מקום וכבוד לספרים איזה כיף היה לראות את זה
הילדים התחילו להתרוצץ בין הקומות והספרים וכמובן ששירה לא פספסה את ההזדמנות לקנות משהו
הגיע הרגל המיוחל והגענו למסעדת אסדו המומלצת כשהתמונה בראש מלפני יומיים של הנתחים נוטפי המיץ מעל המדורה עדיין בראש
מגיעים ופתאום נעשה עצוב בעיניים המדורה כבויה
מאוכזבת, כמעט כמו הילדים שפתחו את הסיר של התירס חם בים בם בם וגילו שאין בו כלום
התחושה הזו של הכמעט כל פעם מחדש פגשה אותי הרבה בבואנוס איירס, מניחה שעוד אשוב להתבונן עליה
התנחמנו במנות בשרים אחרות, שהשאירו טעם של עוד, תרתי משמע.
עוד רגע עוזבים וכבר מתגעגעים
אולי עוד נחזור לסיבוב שני
לטיפים נוספים כנסו לפוסט "טיפים והמלצות-בואנוס איירס"
*המסלול שלנו בארגנטינה - בואנוס איירס- פוארטו מדרין- ברילוצ'ה- 7 האגמים- לאגו פאולו- אל בולסון- אל קלפטה- בואנוס איירס- גוליגוואצ'ו (לקרנבל)- בואנוס איירס- אורגוואי(שבועיים)- בואנוס איירס- איגוואסו- סלטה - קפז'טה-פורממרקה- מעבר גבול לה קייאקה לבוליביה
תגובות