עוד 27 ימים

אני לא אוהבת לרוץ ובטח לא ספרינטים ובטח לא בקיץ כשדביק ומזיעים

ככה הרגשתי בשבועיים האחרונים בריצה אחת מטורפת, מזיעה, סחוטה ומותשת, אבל הי, לפחות יש תוצאות

הספירה לאחור החלה, עוד 27 ימים ואנחנו על המטוס, אני כותבת את זה וצמרמורת עוברת לי בגוף, זה אשכרה קורה.

מתחילים בקטנה, בארה"ב נישוקים וחיבוקים למשפחה לכמה ימים ומשם ממשיכים לרפובליקה הדומינקנית

כרגע השכרנו מקום מהמם לחודש, נראה איך משם נתגלגל.

מה עוד היה בשבועיים האלה? מה לא

שעות מול המסך לברר, ללמוד, לקרוא ולהחליט חיסונים חיסונים ועוד חיסונים, בדיקות כלליות, ביקורת רופאי שיניים 20 שיעורי אופנוע בשמש הקופחת כמעט כל יום, מחכים לתאריך לטסט, תחזיקו אצבעות(פוסט נפרד בהמשך על כל הלמידות שהיו לי מהשיעורים על האופנוע) סגירת ביטוח בריאות מלא קניות של דברים שהיו חסרים כדי שנצא מצוידים בנוחות לנסיעה מציאת משפחת אומנה ללילו הכלבה האהובה שלנו פירוק המחסן, פרידה ממלא דברים שסתם נשמרו שם, יציקת בטון לבניית המחסן החדש בו נאחסן את כל הדברים שלנו לתקופת הנסיעה, תוך כדי התקפת צרעות שהקימו להן כוורת בתוך גזעי עץ חלולים ורקובים ששכבו ליד המחסן מאתיים שנה פרסום הרכב המדהים שלי למכירה, בכל זאת שנה לא נהיה פה הכנות לכיתה א' וחזרה למסגרות זמן איכות עם המשפחה- מתחילים להפנים שעוד רגע נפרדים

וכמובן תוך כדי לונה פארק שלם של רגשות - עצב, שמחה, בילבול, כעס, עייפות, פחד והודיה אחת גדולה תזכורת עצומה לזה שכנראה עשיתי דבר אחד או שניים בלתת לילדים שלי קרקע בטוחה לחוות עליה דברים שונים ביבטחון, להתמודד ולא להירתע, לדעת שאנחנו שם עבורם ושיש להם את כל מה שהם צריכים כדי להתמודד עם כל סיטואציה גם אם היא לא נעימה

ה1.9 בספטמבר הגיע ולאט לאט אני מתחילה להסדיר נשימה, הילדים נכנסו למסגרות, טליה בכיתה א', יהונתן ד' ושירה בטרום חובה (לשמחתי כבר ישר לימים מלאים ובלי הסתגלות, בכל זאת צריך למקסם את ה6 ימים המלאים שהם יהיו שם עד לטיסה ) בוחרת להודות על כל מה שהספקנו ולמחכה בציפייה לימי החג, ימים של ביחד עם כל האנשים האהובים לנו לחבק חזק ולספוג מהם אנרגיות וצידה לדרך

יום אחד עוד אצליח לצלם אותם יחד בתחילת השנה