עוד 13 ימים

הבית מתחיל להתרוקן והמחסן מתחיל להתמלא

בחניה נותרה מכונית אחת

רשימת המטלות מצטמקת

והזמן הולך ואוזל ...

כל מפגש שאני מצליחה לדחוף בלוז המשוגע הוא מבורך עוד רגע לצחוק יחד, לחבק ,להריח ליצור עוד חוויה משותפת שתחבק אותנו כשנהיה שם

דברים שנתגעגע אליהם ואי אפשר יהיה להרגיש דרך מפגשי וידאו מרחוק

או כמו שהסבא האהוב שלי אמר "אהה מורן בוידאו אי אפשר למשש, לצבוט ולהריח את הריח"

הסבא הזה שלי במיוחד בשנים האחרונות תופס יותר ויותר מקום בלב שלי, מלמד אותי כל כך הרבה מעצם הוויתו, יצירתי, אופטימי, עצמאי למרות כל הקושי והמורכבות, פשוט בוחר בחיים כל בוקר מחדש

אתמול בערב הבאתי לו קוסקוס שיהיה לצהרי כיפור

"אמן וכל שנה אני אזכה שתביאי לי קוסקוס" הוא אמר והלב אצלי התכווץ במקום להתרחב ישר שלח אותי למחשבות על השנה הקרובה בה לא אהיה לצידו ואולי אפספס עוד הזדמנויות של עוד חיבוק, מילה או אוכל טעים שהוא הכין

לפני שהלכתי הוא הסתכל עלי כאילו רוצה לומר "אל תסעו מורן, יש שם יותר מידי סכנות"

אבל הוא לא אמר ורק במבט מלטף שמצליח לראות אותנו יותר מאת הפחדים שלו שאל

" אתם בטוחים שזה הזמן שנכון לכם ?

אם כן, אני יודע שאתם תהנו ותחזרו הביתה בשלום, אתם תמיד יכולים להחליט שזה הזמן לחזור הביתה "

עולם שלם של חויות והתנסויות מחכה לנו שם וזה מביא איתו תחושת הודיה והתרגשות גדולה

אבל כרגע הלב קצת מכווץ, הפרידה תופסת יותר מקום ואני מאפשרת לה להיות

לא בורחת גם אם זה קצת לא נעים וגורם לדמוע לאורך היום

ההבנה שלעיתים כדי לצמוח להתרחב ולגדול אנחנו צריכים להיות מסוגלים לשחרר מאוד נוכחת

לשחרר מהנוחות לשחרר מהפחדים לשחרר אמונות לשחרר מחשבות מעכבות פשוט לשחרר ולנשום

עוד 13 ימים לטיסה ,גמר חתימה טובה