אני בלחץ, הנה אמרתי את זה

שנה שלא הייתי בלחץ ופתאום השבוע התעוררתי פעמיים עם דפיקות בחזה ומיליון מחשבות מתרוצצות בראש, זה לא קרה לי הרבה זמן.

בהתחלה הייתי בלחץ מזה שאני בלחץ איך יכול להיות שזה שוב משתלט עלי אחרי כל העבודה שעשיתי בשנה הזו כדי לשחרר ולהירגע עכשיו זה מגיע ועוד בגלל מה ?בגלל דברים טובים?

ואח"כ זו הייתה ההבנה שיש מעט זמן והמון מה לעשות ולא ברור איך הדברים מתכנסים

כן, אני מחכה בציפייה למסע שלנו אבל זה גם קצת מלחיץ אותי, פתאום זה הופך להיות קונקרטי

הזמן הולך ומתמעט ועוד רגע (עוד 36 ימים למען הדיוק שמתוכם 14 ימים הם ימי חג , אבל מי סופר) הדיירים שלנו אמורים להכנס וזהו, רגע האמת מגיע

ההבנה שאני הולכת להיפרד מהמשפחה שלי ואנשים שאני אוהבת, לזמן ארוך מתחילה לחלחל ולתפוס יותר מקום

כמות המשימות שיש להספיק והאנשים שאני רוצה לפגוש רק הולכת וגדלה

ארגנטינה עדיין לא נפתחה אז החלום של להתחיל מצ'ילה-ארגנטינה כרגע בהולד עד שהמצב שם ישתפר

חשבנו שבנתיים נתחיל מקוסטה ריקה, השקענו שעות בלהבין אם זה נכון לנו כשברקע אוגוסט(כיף חיים) ובסוף החלטנו שנגיע כנראה לבקר בה במהלך הטיול אבל לשהות בה לאורך זמן כרגע לא נכון לנו

אז מה כן ?

המשכנו לבדוק אופציות שונות (וכן אני יודעת שזה נשמע כמו אוי אוי אוי אבל פייר זה מתיש ) וחזרנו לאופציית הרפובליקה הדומינקינית שאיתה חשבנו לקנח את הטיול

אבל כמו שהבטחנו לעצמנו אנחנו שומרים על גמישות ואם נגזר עליו להתחיל עם נופים קריביים מדהימים לנוח ולהתפנק ומשם להתגלגל דרומה אז שיהיה

היום ביטלתי כל מה שהיה אמור להיות לי ומהבוקר שוב התיישבנו על המחשב כשהילדים מסביב שואלים מלא שאלות ולא מבינים למה אנחנו תקועים כל היום בבית ועוד כשאני ושי במסכים כל הזמן

אחרי שהשתעממו למדי הם החליטו לקחת אחראיות על המצב ודרשו לנסוע לסבתא, אז מי אנחנו שנתנגד

ועכשיו אין תירוצים יש לנו יומיים לקדם את כל המאתיים משימות שמחכות לנו עד שהמתוקים יחזרו בחמישי

לתרגל קצת נשימות, לשחרר קצץ לחץ ולזכור שזה חלק מהמסע וזה בסדר