סלטה- איזה הפתעה
- Moran Malach
- 28 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 5 דקות
ביקשנו מלולה מ Casa Zoola שתעשה לנו צ'ק אין לטיסה מהאיגוואסו לסלטה
"היא אומרת שהזמינה לנו את שורות 1 ו2 " שי אומר
אני- "הוו, נייס סוף סוף בתחילת המטוס ולא תקועים בסוף"
ואז הוורברים אומרים - אתם יודעים שזה נחשב ביזניס, אומנם במטוס קטן זה לא כזה וואו אבל עדיין כסאות נוחים יותר ושירות נחמד יותר והשוס הכי גדול הוא שאין הגבלת משקל (ואצלנו כל מי שעוקב אחרי יודע שאנחנו עם וואחד חריגה כי ארזנו את עצמנו לפי 23 ק"ג ולא לפי 15 ק"ג שמאפשרים בטיסות פנימיות)
מגיעים ברוגע לשדה"ת כשעה לפני הטיסה, הכל מתקתק, על המזוודות מצמידים תג של "priority" מה שאומר שהם יצאו ראשונות ואנחנו ממשיכים לדרכנו, מצחיק איך מילה כזו קטנה יכולה לתת תחושה כזו טובה
עולים ראשונים למטוס, מקבלים שתייה ומנרגעים בכיסא
הטיסה עוברת בנעימים, יורדים ראשונים בשדה"ת בסלטה מקבלים את המזוודות ויוצאים למסדרון החיצוני בו כל חברות השכרת הרכבים למצוא לנו רכב לשבועיים הקרובים
קיבלנו כמה הצעות לא ממש אטרקטיביות ושי מחליט שנמשיך לחפש ונחליט מחר
2 מוניות מובילות אותנו לדירה שלנו , שזכרנו שאמורה להראות טוב אבל מניסיוננו למדנו שעד שאנחנו לא רואים בעיניים זה לא אומר כלום, חצי שעה משדה"ת והגענו
את פנינו מקבלת דלורס אישה צעירה ונחמדה ובפנינו נגלית דירה מרהיבה, כל כך מרהיבה ומפנקת שזה בדיוק מה שהינו צריכים אחרי החוויה בפוארטו איגוואסו
האמת שאי אפשר לקרוא לזה דירה, זה בית עצום, עם 5 קומות, 3 חדרי שינה, מטבח גדול ומאובזר, פינת אוכל וסלון מעוצבים עם חשיבה על כל פינה , עוד קומה שלמה רק עבור אירוח וברביקיו , קומה תחתונה עם בריכה וגינה ובקומה העליונה ביותר אזור לאחסון
והשוס היה שיש בבית הזה גם במעלית, איזה מזל שהיא לא עבדה אחרת בטוח הילדים היו בתוכה נון סטופ
איזו נחיתה רכה!
הימים הראשונים הם ימים של התארגנות, מציאת רכב והכנת כל המסמכים להם אנחנו נדרשים להוצאת ויזה מבוליביה, אחת הסיבות שמגיעים לסלטה היא שמהאזור הצפוני שבמחוז נמצאת העירה LA QUIAQA ממנה עוברים לבוליביה, היעד הבא שלנו
בחמישי בבוקר שי עולה לשיחת זום עם מחלקת פרישה - ובום פתאום נופל לכולנו האסימון זה
קורה, תאריך השיחרור הגיע, זה הופך לממשי, עוד 4 ימים הוא הופך לאזרח ולא סתם אזרח אלא גימלאי !
בשישי גאה בעצמי כל כך שיש לנו את המסמכים, הגענו לחנות ההדפסה, הבחור בחנות לא הבין מה זו כמות המסמכים שאנחנו מדפיסים , רגיל בדר"כ למוצ'ילר אחד שמדפיס עבור עצמו ולא כפול 5
הדפסנו כמעט 100 דפים שעלו לנו סה"כ פחות מ10 ש"ח, לא ייאמן
ממשיכים לקונסוליה מלאי תקווה שעשינו הכל כמו שצריך אבל הבוליביאנים חשבו אחרת, עוד על התלאות בדרך לויזה אתם יכולים לקרוא כאן
נושמים עמוק וממשיכים למרכז העיר, למצוא את מרכז המידע לתיירים כדי להבין קצת יותר על הקרנבל שקורה הסופ"ש בעיר, הנציג הנחמד שאפילו מדבר אנגלית מסביר לי שבגלל מזג האוויר המשתנה לא כדאי לקנות כרטיסים מראש וכדאי להגיע ב18:30 כדי לקנות כרטיסים לפני תחילת הקרנבל ב20:30, מחליטים שנלך במוצ"ש עם אבני מיה.
ערב שישי, מגיעים לבית חב"ד ופוגשים את משפחת אבני-מיה, ועוד עשרות צעירים
כמובן שגם הפעם אנחנו אנחנו פוגשים כמה חבר'ה צעירים שהיו תחת הפיקוד של שי בצורה כזו או אחרת ומקבלים אינסוף מחמאות על התעוזה והאומץ והיכולת לטייל עם ילדים באזורים האלה לאורך זמן,
משתתפים בתפילה קצרה ואח"כ מתיישבים לארוחת השבת
כשהייתי ילדה תמיד רבתי עם אמא שלי שהתעקשה איתי על לשבת יחד לארוחת השבת בזמן שכל החברים שלי נפגשו והיום אני מרגישה עמוק בפנים את המשמעות העמוקה, החיבור והייחודיות שיש בישיבה יחד סביב השולחן גם בבית אבל בעיקר במסע הזה
כמו שחואן בחור מקומי שלא ממש הצלחנו לתהות על קנקננו (האם הוא מתגייר, בתהליך חזרה בתשובה או סתם נחמד לו באווירת השישי המיוחדת בבית חב"ד ) אמר:
"כל שבת אני מופתע מחדש מהקסם שנוצר כשקבוצה של אנשים זרים לגמרי, שלא נפגשו מעולם וכנראה גם לא יפגשו בהמשך, מתיישבים יחדיו לשולחן השבת ומשהו כל כך מיוחד קורה שם בחיבור ובעוצמה, כאילו אתם מכירים כבר שנים ומעבירים שיחה יחד עד השעות המאוחרות של הלילה", לא ראיתי את זה באף מקום אחר
השיקוף הזה שלו רק חידד לי עוד יותר כמה אנחנו מיוחדים כעם, וכמה השורשים האלה שלנו מבית יוצרים חיבור ואחדות, פייר התרגשתי
בשבת קמים באיזי, ממשיכים בניסיון לנסות ולסדר כל מה שצריך בשביל הויזה לבוליביה לפני שאנחנו יוצאים לרודטריפ שלנו אבל לא ממש מצליחים.... מבינים שהכל יתעכב כנראה בשבוע
במוצ"ש הקרנבל הגדול, מגיעים ב19:30 ובאופק לא נראה שקורה משהו, זה רק אנחנו, ערמות ספריי שלג שאנחנו רואים שפורקים לאזור, בחשש אנחנו שואלים אם מתקיים היום הקרנבל והם אומרים בהתלהבות סי סי , שם קונים כרטיסים, שם איפה, אני שואלת והם מצביעים על מבנה בטון קטן עם סורגים בשתי וערב שלא בטוח איך אפשר אפילו להעביר דרכם את הכסף, אבל אכן זו הקופה המהודרת
אני שואלת מתי מתחילים מסתבר שהנציג בעמדת המידע לתיירים הטעה אותנו והקרנבל מתחיל ב22:00 ולא ב20:00 , מה שמסביר את השממה
לאט לאט מתחילה התרחשות, דוכני אוכל מתמקמים, מתחילים לפזר כסאות וכמויות הספריי שלג רק מתעצמות, מה נסגר איתם? אפילו ביום העצמאות לא מוכרים כל כך הרבה
התהייה שלנו מתעצמת ממה שהולך לקרות כשפתאום עוברת לידנו רוכלת שמוכרת מעיין מגנים לעיניים, למה זה אני שואלת? והיא אומרת כדי שהספריי לא ייכנס לך לעיניים
אני מרימה גבה ושואלת אותה מה העיניין עם הספריי?
זה חלק מהמנהג ומהחגיגה משפריצים על כולם וצובעים את כולם, את כולם אני שואלת ורוצה באותו הרגע כבר לברוח משם
את כולם היא אומרת,
מיד אני רוכשת לנו 5 מגני עיניים ומציידת את הילדים בספריי שלא ייצאו פרייארים
אבני מאיה מגיעים לקראת 21:30 , התמזל מזלם של שומרי השבת שלא יכלו להגיע לפני ועוד הקדימו את תחילת הקרנבל , יושבים בשורה ראשונה ומחכים לתחילת ההתרחשות כשבדמיוננו חוויות הקרנבל בגוגלצ'ו
בזמן שאנחנו ממתינים רסיסי השלג התחילו להתעופף לכל כיוון וילד אמיץ אחד ניגש מאחור לאביגייל ומרח אותה בצבעי פנים, בעודנו המבוגרים בשוק הילדים כבר התארגנו להחזיר מלחמה ומאותו הרגע בלי הפסקה כולנו התלכלכנו מהספריי שלג , לפחות מצבע רובנו הצלחנו להימנע
22:20 סוף סוף מתחילים, איך נאמר בעדינות כל קשר בין הקרנבל בגווליגוואצ'ו לקרנבל הזה הוא מקרי בהחלט, אבל עדיין היה בזה משהו פשוט,נחמד ובעיקר שמח
כל אחד רוקד, לא רק אנשים עם good looking. נשים וגברים בני/ות 60 ++ ,ילדים קטנים, גברים בתלבושות של נשים וההפך והכל נגיש, אפשר לקפוץ למסלול לרקוד איתם להצטלם ולהתרגש יחד
בין השורות משך את עייני רקדן אחד , רקדן עם תסמונת דאון שפיזז לו שם על הרחבה בכיף שלו, מבסוט מהחיים ובטח שמאור הזרקורים מה שפתאום הפך את הקרנבל הזה עבורי למיוחד ומרגש הרבה יותר מהתחפושות הנוצצות, הרקדניות המקצועיות והמסכות שרובנו שמים על עצמנו כדי להיות וואו
משהו בפשטות ניצח בעיניי.
כדי להתמודד עם ההאנגאובר (שלא היה ) של הקרנבל הוספנו עוד לילה בסלטה כדי לקום באיזי בראשון
בשעות הבוקר אבנימיה מעדכנים שחזרו אליהם והם לא יכולים להמשיך לעוד לילה בדירה שלהם ועם כל הבתים שבדקו כלום לא הסתדר
הדבר הראשון שאמרתי להם זה בואו לפה, תשתו משהו, קחו נשימה ותשאירו את הילדים אח"כ נחשוב מה לעשות , וכך היה
כשמילכה נכנסה אלינו הביתה היא ישר התחילה לספר על כל השיחות עם בעלי הדירות ואיך זה הגיב וההוא אמר וכל מה שאני ראיתי זה את הצורך שלה בחיבוק, אז תוך כדי שהיא מדברת פשוט משכתי אותה אלי וחיבקתי, חיבוק חזק כזה של כמה שניות שאומר, את לא לבד, הכל בסדר
הילדים יורדים לבריכה ואנחנו יושבים רגע לחשב מסלול ולחשוב על הפתרונות
מהר מאוד זה מתבהר לי, אין מה להמשיך ולהשקיע אנרגיה בלחפש דירות אחרות אם אפשר להביא כמה מזרונים אנחנו מסודרים
הם כלא מאמינים, ולנו זה ממש ברור
אנחנו פה כדי לעזור, אתם לא לבד!
ככה העברנו את יום ראשון יחד, בהרבה אוכל והכנות ליציאה לרודטריפ שלנו
.
הי,
שמחה שאתכם כותבים לי בפרטי אבל ממש אשמח שתכתבו גם פה :-)