מעצם היותך איננו, הפכת להיות הרבה יותר נוכח מאשר בהיותך קיים .

11 חודשים ואתה אינך.

כל יום מאז שהלכת הוא זיכרון.

אין נים בנשמה שלי שלא התעורר אל מול תחושת ההחמצה שכל כך חיה בי מרגע לכתך.

מסתכלת לעצמי פנימה בלבן של הנשמה ומודה בפני עצמי, למרות הקושי שבדבר,

שמעצם היותך איננו, הפכת להיות הרבה יותר נוכח מאשר בהיותך קיים .

בחיים הגשמיים, משהו בך עורר בי קוצניות ודוקרניות, הייתי שיפוטית וכעוסה ולא הצלחתי לראות מבעד לשריון שלך

מה בעצם אתה מבקש או מייחל לומר לי בלי מילים, לא הצלחתי להקשיב ללב שלך, ללב שלי .

מול חוסר האונים והסבל שלך בחרתי להתמודד עם שריון כל כך עבה שרק חיפש איפה להוכיח לך שאתה טועה ושאתה מסוגל ושתפסיק ושתלחם ושתתמודד כבר ואל תוותר .

ראיתי רק אותי שרוצה לראות את אבא שלה נלחם ומבריא ולא ראיתי אותך.

אם באמת הייתי מצליחה לראות, פשוט הייתי מתכרבלת לידך, שמה את הראש עליך ואומרת לך שאתה גיבור ושאני רואה כמה אתה סובל ושאני אוהבת אותך ושאני מפחדת ולא רוצה לאבד אותך, אבל לא הצלחתי.

אני לומדת להרפות, להשלים, לשחרר, לא לכעוס והדרך עוד ארוכה.

בזכותך אני מאפשרת לעצמי קצת יותר להיות, להאט, להקשיב, לא לוותר ובעיקר להיות קצת יותר פגיעה ורכה עבורי ועבור כולנו.

אני לא יודעת לאן המסע הזה יוביל אותי אך אני פוסעת בו בבטחה, בידיעה שאתה מלווה אותי בו ומאפשר לי ללמוד המון דברים שלא התאפשרו בקיומך הפיסי פה.

אני לומדת להרגיש מחדש ויודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, אבל אני שם מחוייבת .

עוד אלמד לומר אני אוהבת אותך (ולא רק לילדים שלי) אלמד לחבק, להתחבר, להתמסר

לשים את הראש ולבקש ליטוף ולאפשר לעצמי להיות אהובה אסכים להיות נזקקת, להישען ולקבל עזרה ותמיכה

אאפשר לעצמי , להשטות, לשחרר, לזרום וליהנות

ובתוך כל זה אתה אינך

מתגעגעת יותר משמילים יכולות לתאר