לא נעים, אבל לא נורא

הפוסט הזה היה מתוכנן להיות פוסט שמסכם את שלושת השבועות המקסימים שלנו בברילוצ'ה

אבל איך שהוא ההרפתקאות שבדרך גרמו לו להפוך להיות אחר

שלישי בבוקר נפרדים מהדירה המקסימה שלנו בברילוצ'ה, מעמיסים את הרכב ומתחילים בנסיעה לכיוון 7 האגמים הנמצאים צפונית לברילוצ'ה בין שתי עיירות מהממות villa la angostura וsan martin de los andes , עיירות ציוריות וביניהם אגמים יפיפיים שהזכירו לי ממש את שוויץ.

אם רק היה מספיק חם והמים לא היו כאלו קפואים זה היה מושלם, הם היו קפואים ברמה שאפילו שי אמר שבחיים לא הרגיש מים כאלה קרים, למרות שהילדים המשוגעים שלי לא וויתרו לפחות בחלקם להיכנס לכמה רגעים, למקום הלינה שלנו הגענו ממש מאוחר בלילה, אכלנו פיצה שהייתה לא משהו והתעלפנו לישון

את הבוקר פתחנו בבית קפה מקסים בעיירה רגע לפני שיצאנו לכיוון Lago paulo התחנה הבאה במרחק 3.5 שעות נסיעה, בתחילת הנסיעה עוד הזכרנו לעצמנו אך כנראה לא מספיק חזק שיצרב בתודעה שאנחנו לא יכולים לעצור לטייל כי אנחנו עם אוטו מלא מזוודות.

אחרי כשעה וחצי נסיעה הילדים (שפיתחו תאבון במסע הזה ) היו רעבים ורצינו לעשות עצירה בקטנה ליד האגם קצת אחרי ברילוצ'ה, רצינו להיכנס לאתר קמפינג שנראה מגניב אך לא אפשרו לנו כי לא התכוונו לישון שם.

200 מ' משם ראינו כמה מכוניות שעצרו לצד הכביש וירדו לכיוון האגם והיה נראה לנו שאם הם עוצרים שם כנראה יש שם משהו מגניב, אז עצרנו, לקחנו את התיקים עם האוכל וירדנו כ100 מ' מהרכב

אחרי כמה דקות שי עלה להביא את הארנקים ואמר שאת הפאוץ' שלי שם מתחת לכיסא

וגם פה איכשהו עדיין לא עלתה למודעות הבנה שהתיקים שם ואנחנו למטה וזה עשוי לא להיגמר בטוב

הילדים ושי השתעשעו במים ועברה לי מחשבה שאולי אעלה להביא את המחשב כדי לכתוב בינתיים לחברה שביקשה ממני שאשלח לה רשימת ציוד והתארגנות לנסיעה אבל שיחררתי את הרצון הזה שלי לעשות ולעשות והיתפנתי לשחק עם שירה אבנים ....

אחרי כשעה הגענו לרכב וביקשתי משי שיוציא לי את המחשב, כך שאנצל את השעתיים נסיעה ואכתוב בזמן הזה , שי פותח את הבאגאג'

"איפה שמת את התיק"?

"מה זאת אומרת? עם כל התיקים"

"אני לא רואה פה את התיק שלך, רגע גם שלי לא פה, שיט פרצו לנו"

"נו באמת מה פרצו, איך, לא רואים שום דבר שבור"

"בואי לפה"

עוברת לכיוון הכביש ורואה את כל הזכוכיות על הרצפה ,שברו את החלון הקטן ופשוט לקחו את כל תיקי היד שיכלו לצאת מהחלון

עדיין מסתכלים בתוך הרכב אולי אנחנו טועים והם שם, אבל כלום

דממה

אני- "יואו המחשב"

שי- "הרחפן והאינסטה"

יהונתן- "הנינטנדו שלי , היומן מסע והספר שלי"

טליה- "כל המשחקים שלי"

שירה- "ברוני שלי אני לא אמינה איך הם לקחו אותו, אני שילמתי עליו כל כך הרבה ושבועיים לא קיבלתי דמי כיס כי הוא עלה כל כך הרבה ועכשיו אין לי אותו, הם חייבים להחזיר לי אותו מה יש להם לעשות איתו"

הדרכונים!

נשימה עמוקה וחיבוק לילדים

אחורה פנה לברילוצ'ה לתחנת המשטרה

"אני רוצה לדווח שפרצו לנו לרכב וגנבו לנו 5 תיקים ודרכונים" אני אומרת בספרדית שבורה יחד עם הגוגל טרנסלייט, היא מסתכלת עלי ומצביעה על הספספל

תחכי פה

מחכה מחכה מחכה , ניגשת אליה מתנצלת שמפריעה לה ושואלת למה אני מחכה ?

והיא כאילו נזכרה שאני כאן "תגשי ללשכת התיירות שממול תספרי להם כל מה שקרה באנגלית, הם ימלאו את הטופס בספרדית ותחזרי אלינו לפה "

נהדר בשביל זה חיכיתי פה חצי שעה , שיא היעילות

ניגשת ללשכת התיירות, נציגה עם עיניים כחולות טובות מקבלת אותי

מצטערת כל כך לשמוע על מה שקרה ועוזרת לי עם כל הבירוקרטיה, שואלת מלא שאלות ובעצבות אומרת שאיפה שעצרנו זה אזור שמועד לפורענות בהקשר הזה וכאילו הם מתצפתים ומריחים את הרכבים המוזכרים ואז מתלבשים עליהם, נהדר מיקום מדוייק בחרנו לנו

אחרי שעה איתה אני חוזרת למשטרה, שם אדון שוטר, מקליד בשיא הרצינות את כל מה שהעיניים הכחולות כתבה, מדפיס העתק ומוסר לי את זה

בנתיים הילדים באוטו עם שי נצמדו לטאבלטים שבמקרה הוצאו היום מהתיק

כשאני חוזרת יהונתן מחבק אותי ואומר " אמא קרה לנו משהו לא נעים, איבדנו הרבה דברים אבל הרוב זה מותרות מה שהכי חשוב זה הדרכונים ונטפל בזה, זו רק נקודה שחורה ואנחנו צריכים להמשיך ולהנות במסע שלנו "

לא יכל לסכם את כל החוויה הזו טוב יותר

יוצאים סוף סוף שוב לכיוון lago pauelo לחווה הישראלית, 20 דונם של חווה ירוקה בעמק יפיפה לצד נחל זורם מדהים שנמצא מעבר לגדר, כמה מתאים היה להגיע לשם אחרי החוויה הזו שהייתה לנו

מלא עיניים טובות ומחייכות קיבלו אותנו ב22:00 בלילה כשהגענו עם שניצל פריך וטעים ומשם ישר למיטה

כולם בשוק לשמוע על החוויה שהייתה לנו ועוד יותר בשוק מזה שאני עדיין עם חיוך על הפנים

מה שמפתיע גם אותי למען האמת, מאפשרת לעצמי להתבונן פנימה ולהבין האם זה מנגנון ההדחקה שלי או שאולי זה משהו אחר

בבוקר מתעוררת ועדיין מרגישה נינוחה, בצהריים כשהדס מתקשרת כדי לחבר ולעזור עם קשרים בשגרירויות זה תופס אותי בסופר לא מוכנה והעיניים מתמלאות בדמעות, אבל אלה דמעות של התרגשות, התרגשות ממנה שבשנייה הפכה עולם כדי לעזור לי, מי שמכיר אותי יודע שלי ולבקש עזרה יש היסטוריה מפוארת יחד ובכל פעם שמישהו עושה עבורי משהו זה מאוד מאוד מרגש אותי ולא מובן מאליו

היום בחווה כייפי, הילדים מאושרים התחברו למוצ'ילרים ונהנים איתם, מצטרפים אליהם לנחל, לכדורגל, לשחק איתם ופשוט לשבת איתם להתעניין בהם ולספר על המסע שלנו

המוצ'ילרים ממשיכים לעוף עלינו, וזה נעים

הסיפור של הפריצה לרכב והתגובה שלנו לזה רק מוסיפה לקריאות ההשתהות וההערצה שלהם

מרגיש כל כך מדוייק לנו להיות פה בנקודת זמן הזו, למרות החדר הצפוף, המקלחת הקטנה ומיטות הקומתיים שאנחנו ישנים בהם, בחרנו הפעם קצת אחרת כי מכלול החוויה הוא משמעותי יותר ורואים את זה משתקף בעייני הילדים.

בין לבין מנסה להבין מה קורה לי שם בפנים, האם אלו ניצני שינוי או שמא הדחקה טוטאלית

המסר מליאור שנמצא אי שם במסע משלו בתאילנד הזכיר וחידד לי שהכל טוב

"את בטוב וזה אולי קצת לא מוכר, תיהי בזה, תמשיכי עם זה , אל תחפשי קושי הוא לא בהכרח קיים"

מאמצת אותו ואת המילים שלו קרוב לליבי ונושמת לתוך זה

פשוט להיות- ההרפתקאות שבדרך

שבת שלום