למרות שהיא לא הייתה ממש סטנדרתית, אני לא בטוחה שבא לי להפרד ממנה

חוקרי אושר רבים פסקו שמערכות היחסים בחיינו הם הדבר החשוב לנו ביותר אך בפועל, במרוץ החיים עד כמה באמת אנחנו מצליחים להשקיע בהם את המשאב הכי יקר לנו שהוא הזמן?

עד כמה מהזמן שלנו מושקע בקידום הקריירה, משימות , עבודה וכו' לעומת זמן עם היקרים לנו, עם עצמנו ?

ב9 שנים האחרונות השקעתי את מרבית הזמן שלי בריצה אחרי ג'ינגול בין הקריירה להורות שלי, ריצה בלתי פוסקת שלפעמים הרגישה כריצה במעגלים כשתחושת ה"אני לא מספיק" מנקרת בי בלי הפסקה .

אני פשוט לא מספיק! לא מספיק עם הילדים, לא מספיק עבור בן הזוג שלי, לא מספיק עם ההורים, לא מספיק עם סבא שלי, לא מספיק עבור החברות שלי, לא מספיק עבור העובדים שלי ובעיקר לא מספיק בשביל עצמי.

הניסיון הבלתי פוסק לתת מענה לכולם שחק אותי, הרגשתי שאני מפזרת מעצמי קצת בכל מקום אבל לא הצלחתי להיות נוכחת עד הסוף.

הכל היה על הדרך, תוך כדי ולא באמת בקשב מלא והחלל שהחל להיווצר בקירבי הלך והתעצם .

והשנה הזו על כל מה שהביאה איתה, עזרה לי לעצור, לנשום, לחזור ולהקשיב לבטן, ללב, לקרביים ולא רק לראש ולקולות החיצוניים שלאורך השנים ניסו (והרבה פעמים הצליחו) לנהל אותי. היא עזרה לי לחזור ולהתקרב לעצמי, להכיר אותי מחדש.

משהו שם מתחיל להתעורר ולתפוס מקום, מה שבמשך השנים התחבא לו בפנים כבר לא מוכן להשאר באפלה ורוצה לצאת אל העולם .

אני לומדת (לאט, לאט) להחליף את סימני הקריאה בחיים שלי בסימני שאלה ולא לפחד ממה שהם מביאים אלא לחבק אותם ולהקשיב למה שהם מבקשים לומר.

משהו שם מתחיל להתעורר ואני רוצה ממנו עוד ועוד ואולי בלעדיה (בלי השנה הזו ) זה לא היה מתאפשר, כך שלמרות שהיא לא הייתה ממש סטנדרתית, אני לא בטוחה שבא לי להפרד ממנה, לא לפני שאני אומרת תודה

ומאחלת לעצמי ולכולנו שהחלקים הטובים שהיא איפשרה לנו ימשיכו ללוות אותנו ולא ירפו עד אשר נרגיש שהצלחנו לחזור אל עצמנו