לב קטן עם פתח

כבר בקיץ ביום הולדת 40 החלטתי שבא לי לעשות קעקוע, ממש הייתי בעיניין.

משהו בלהפסיק לחשוב על מה אומרים ומה נכון ומה יחשבו הפסיק כבר לעניין אותי וההקשבה פנימה למה מתחשק לי גברה.

הייתי בטוחה שאני רוצה לעשות קעקוע של כתר, כזה שיזכיר לי את צ'אקרת הכתר והמסע הרוחני שהתחלתי

אבל אז הבנתי שחודש לא אוכל להיות בים או בבריכה ובלי לחשוב פעמיים ויתרתי על זה, כי אין מצב שאני מוותרת על המים, תמיד אהבתי מים, אבל בשנתיים האחרונות אני נמשכת אליהם כמו מגנט.

משהו במגע, בצליל, בתחושה כאילו מכשף אותי.

לאחרונה קראתי על זה קצת ובאופן לא מפתיע בכלל, מסתבר שיסוד המים מחובר לעולם הרגשות ולצ'אקרת הלב, לאנרגיה של תנועה, השתנות וזרימה.

בדיוק כמו המסע הזה שהתחיל להתממש לפני שנה.

אז חיכיתי לחורף ואז סגר ועוד אחד, כך שיצא שסוף סוף לפני כחודש הצלחתי לקבוע את התור המיוחל ליום חמישי האחרון

ופתאום החיבור לכתר נעלם לו ועלה רצון יותר לקעקע ציפור או כמה ציפורים או כל דבר אחר שיסמל חופש ושחרור.

בסטודיו לא סגורה על עצמי, רוצה קעקוע על פרק כף היד אבל הציפורים לא משתלבות לי שם,

אין לי רעיון למשהו אחר וכל מה שעולה מבפנים זה תעשי לב ...

מה לב? פשוט לב ? זה באנלי, משעמם, בשביל זה חיכיתי עד גיל 40 ?

אבל זה לא מרפה, זה מרגיש לי מדוייק.

והיא Rotem Maibom Moran שמכירה אותי כל כך טוב מוסיפה "ושיישאר קצת פתוח" בום, זה זה, לב קטן וקצת פתוח' זה בדיוק בשבילי.

תקטיני עוד קצת אני מבקשת והיא מסתכלת עלי כאילו אומרת "סגורה על זה שאת רוצה קעקוע" ? אבל אני בטוחה' מרגישה שזה מה שנכון לי.

כשהראתי לילדים בהתלהבות של "תראו איזה אמא מגניבה יש לכם" הם אמרו: יהונתן - "השארת בכוונה פתוח שיהיה מקום לעוד דברים למלא אותך" שירה- "זה סבא שם בלב" טליה- "אמא בחרת לב יפה "

בעודי שוטפת את הקעקוע 3 פעמים ביום ומורחת את המשחה פתאום אני מרגישה את זה- אני עושה עיסוי ללב כבר שנה שאני מעסה את הלב שלי, מזרימה את הדם ומחזירה אותו לחיים.

הלב הזה לא הגיע סתם בסופ"ש שלפני יום השנה לפטירתו של אבי

הוא הגיע כדי להזכיר לי את פעימת הלב, החיבור שלי פנימה והחוויות הרבות שיש לי עוד לחוות וימלאו את ליבי ואת חיי.

שנה שאתה כבר לא פה והכאב רק מתעצם, לומדת להרגיש אותו ולא להיבהל, לאפשר לו להיות ולתת לו מקום.

כמו המים אני ממשיכה בתנועה תוך השתנות וזרימה, סקרנית למה שעוד יגיע

מתגעגעת