כולם מצפים מאיתנו להיות סופרוומן

מלא השתנה בשנה האחרונה, אבל דבר אחד נשאר קבוע.

כולם מצפים מאיתנו להיות סופרוומן.

לעבוד, לנהל בית, להיות בקדמת הבמה, להיות מעורבות בעבודה ולא רק במקצוע ובמה שלמדנו, להיות פגיעות, להיחשף, לשתף, לבלוט ואנחנו רק רוצות להרגיש טוב עם עצמינו.

לפני שנה בערך, רציתי לבנות הרצאה על "מסלול התפתחות הקריירה שלי" והגעתי ליוצאים לאור - סיפורים ששווים הרצאה, הייתי בטוחה שברמה הפרקטית יישבו איתי לחדד מסרים, לחשוב על קהל היעד ובעיקר יכתבו במקומי את הדברים הלא מסודרים שיש לי בראש ויהפכו את זה להרצאה.

כמה שטעיתי....עברתי שם משהו שקשה לי לתאר במילים אבל בואו נגיד שיצאתי עם הרצאה אחרת לגמרי ממה שחשבתי.

זה לא היה פשוט (בכלל) אבל היום אני יודעת להגיד שקיבלתי שם את המתנה הכי גדולה שיכולתי לאחל לעצמי, הצלחתי למצוא את הרגע הזה בו הפחד שלי הפך לשליחות שלי.

רק כשהסכמתי להתחבר לסיפור האישי שלי, היה לי את הביטחון להביא את עצמי כמו שאני, בלי משחקים. בלי תחפושות. בנוכחות מלאה.

כמי שבאה מעולם משאבי אנוש מהר מאוד הבנתי שהתהליך שעברתי הוא הבסיס להתפתחות האישית שלנו, הבנתי שככל שהחיבור לסיפור שלנו יהיה ברור וחזק יותר, המוטיבציה שלנו תישאר גבוהה יותר לאורך זמן ושכדי להצליח ולהתקדם, אנחנו לא באמת צריכות עוד קורס בעמידה מול קהל, תקשורת בינאישית או ליווי עסקי, אנחנו צריכות קודם כל להכיר את הסיפור שלנו להתחבר אליו ולהסכים לשתף אותו ולדבר אותו (במידה שמתאימה לנו)

בפרספקטיבה של שנה אחרי, אני מבינה שהתהליך להבנת התמה המרכזית של הסיפור האישי והחיבור שלו לשליחות שלנו בארגון יכול להיות מענה סופר חדשני לארגונים בכדי ליצור באמת חיבור, תחושת שייכות והזדמנות לפיתוח של המשאב הכי חשוב בארגון והגיע הזמן לא לפחד, לקפוץ למים ולהתמקד במה שבאמת חשוב במקום ללכת מסביב.